הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד (פרשת ויגש)

פרשת ויגש, הפרשה הלפני אחרונה שבספר בראשית, היא פרשת המהפך. הפרשה בה נופלות המסכות, מתגלות האמיתות, המשפחה מתאחדת ו- גולה מארצה.

פרשת ויגש נפתחת בנאום המופתי של יהודה. יהודה, האח האמצעי, ניגש אל יוסף, השליט הגדול. הוא אינו מתייחס לעבירת הגניבה שבנימין מואשם בה, לא מתנצל ולא מחפש תירוצים. מתוך כבוד אך במילים ישירות, ברורות ולא מהססות יהודה פונה אל יוסף ומספר את הקורות אותם מאז שהגיעו למצרים. יהודה משתמש במילה אבי/ אבינו ארבע עשרה פעמים, מדגיש את הקשר הקרוב של אביהם אל האח הקטן, את העובדה שאח אחד במשפחה מת...ושהאב לא יוכל לעמוד באיבוד בן נוסף. הוא מציע את עצמו במקום בנימין וְעַתָּה יֵשֶׁב-נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם-אֶחָיו. לד כִּי-אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל-אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת-אָבִי. יהודה אומר ליוסף וגם לעצמו ולאחיו השומעים אותו: הפקרנו אח אחד, חטאנו פעם אחת, לא עוד. עכשיו אנחנו מבינים את האחריות המשפחתית של כולנו לשלומו של אבינו ולשלומו של צעיר אחינו.

יהודה, האיש הפשוט הבא לחפש אוכל, עומד מול יוסף, השליט הכול יכול, וכל שיש לו זה את האמת שלו. מתוך האמת הזאת, מתוך התבוננות אמיצה על עצמו ועל אחיו הוא מקבל עוצמה וכוח. הכוח לראות את החולשות האישיות, את המחדלים, את השגיאות שנעשו בעבר. יהודה יודע להודות בטעויותיו. לפני שבועיים בפרשת וישב, הודה בפני תמר: וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי וגם בפרשה שלנו כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת-הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם-לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל-הַיָּמִים. היכולת להודות בטעות היא המאפשרת ליהודה את היכולת להשתנות. לקבל אחריות למעשיו, לומר לשני: אתה צודק. מילים אלו נכנסות ישר לליבו של יוסף. המסר עבר: במשפחה שלנו החלפנו את השנאה באהבה. יוסף מבין: אבי חי, האחים שלי פה, המשפחה שלי פה, לא איבדתי אותם. אפשר להתחבר מחדש. אפשר לבנות לנו קשרים משפחתיים מסוג אחר. לעולם לא אהיה עוד האח הקטן שכולם שונאים, לעולם לא נהיה עוד משפחה שמקיימת את עצמה בארץ כנען. אנחנו נהיה משפחה אחת חדשה, עם יכולות מגוונות, עם תכונות שונות, עם יכולות מרובות. המשפחה החדשה הזאת תגור במקום חדש עם מערכת יחסים חדשה וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ-גֹּשֶׁן וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֵי בָנֶיךָ וְצֹאנְךָ וּבְקָרְךָ וְכָל-אֲשֶׁר-לָךְ. וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ שָׁם כִּי-עוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים רָעָב פֶּן-תִּוָּרֵשׁ אַתָּה וּבֵיתְךָ וְכָל-אֲשֶׁר-לָךְ.

יוסף מסיר את המסכה האחרונה ובבכי מגלה לאחיו: אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי מתוך ההלם והזעזוע הוא מוצא מילים של חסד: אל תתעצבו שמכרתם אותי למצרים, זו הייתה דרכו של אלוהים לדאוג שיהיה לכם מה לאכול, שיהיה המשך לקיומינו. יוסף סולח מתוך חסד, מתוך אהבה, מתוך ראיית כל מה שיתאפשר עכשיו: האיחוד המשפחתי, השפע הרב, סגירת המעגל.

בספרו "ניסיון" כותב יאיר כספי: "סליחה מצריכה נדיבות ואהבה שיסודה הוא חמלה על החולשה האנושית שהכול חולקים בה. הטעות היא מצב אנושי וסליחה מכירה באפשרות שיש לי לפעמים חלק בטעות של השני." הפרשה מלמדת אותי על גדולתה של הסליחה. איך סליחה מגיעה ממקום של עוצמה ולא של חולשה, ממקום של חסד ולא של צדק, ממקום של הסכמה ולא של כניעה. כאשר אצליח לבקש סליחה וגם לסלוח לבני משפחה שפגעו בי, הכאיבו לי, גזלו ממני או התעלמו ממני, אמצא מרגוע לנפשי. אוכל לפתח קשרים משפחתיים חזקים יותר, עמידים יותר, חסינים יותר בפני מהמורות שבדרך. גם אם הקשר יהיה אחר, שונה, גם אם לא ישוב לעולם למה שהיה, זה לא חשוב. המקום החדש יהיה חזק יותר, נכון יותר, גמיש יותר. מאחלת לנו להכיר את המקום הסולח, המקום המקבל, המקום המאפשר התחלה של משהו אחר. שבת שלום.


צפייה 10 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול