אתם מצליחים לעקוב: מה מותר, מה אסור? מה אפשר ומה עוד מוגבל? ים מותר- אבל חוף אסור? לרוץ מותר אבל לטייל אסור? להפגין מותר אבל להתאמן אסור?
אנחנו חיים בתקופה מבולבלת ומבלבלת. החיים הם תמיד דינמים ומשתנים אבל בימי קורנה אלה ההשתנות קיצונית ולא צפויה.
ימימה אביטל קוראת לשינוי הזה: המשתנה התמידי- מה שכל הזמן משתנה. בזה היא כוללת את הדברים החיצוניים לנו: מזג האויר, הטבע, הפקקים, ההנחיות, החדשות וגם את הדברים הפנימיים: מצב הרוח, איך קמתי הבוקר, bad hair day, מצב הורמונלי, מחשבות, רגשות.
הכל משתנה תמידית. ואנחנו? אנחנו לא אוהבים את זה. אנחנו חייבים יציבות, שיווי משקל, קביעות, חזרתיות. בפשטות: אנחנו אוהבים שליטה.
גם ההרפתקנים ביותר בינינו ירצו לדעת שיש להם איזו שהיא שליטה על מה שיקרה, למשל שיהיה להם מספיק כסף, או בריאות, או ידע כדי להתאים את עצמם למה שיגיע.
ואז באה הקורונה ושמטה את מרבד השליטה מתחת לרגליים של כולנו. הכסף שחשבנו שיש לנו, לא קיים באותה המידה. הבריאות שסמכנו עליה, יכולה להפוך ברגע למחלה. הידע שצברנו, לא תקף למציאות הזאת. אז מה נשאר? על מה נוכל לסמוך?
בלימודי חשיבה הכרתית אנחנו לומדות שיש לנו על מי לסמוך (ולא רק על אבינו שבשמים). אנחנו לומדות להכיר את עצמנו, את ציר כוחנו. הדבר שקיים תמיד, שבנוי בנו מבפנים והוא התמיכה הפנימית שלנו. ציר כוחנו הוא חיבור של מהות החלקים שבתוכנו: הלב המהותי, המחשבה המהותית, הרצון המהותי. הם לא משתנים אף פעם.
כשאני מחוברת לציר כוחי אני יודעת. יודעת מה אני יכולה, יודעת איך להיות שמחה, רואה בעין טובה את מה שקורה בחוץ, לא נסערת, לא משתגעת, לא כועסת, לא נבהלת. אני מקשיבה פנימה ושומעת. מה הדיוק שלי, מה אני יכולה. בָּמידה, בקצב שנכון לי, בשקט, עם הרבה אהבה. אני יכולה להיות בטוב בתוך מצב לא ברור, אני יכולה להתקרב בתוך מצב שמבקש התרחקות. אני יכולה להיות אני בתוך מצב שמשכיח מאיתנו מי אנחנו.
ימי קורונה אלה הם אימון מואץ להתמודדות עם המשתנה התמידי, ואם זה קשה מדי תמיד אפשר לזכור- גם זה ישתנה, המחר יביא איתו בשורות אחרות ויאפשר לי דיוק חדש.
"לבד בתוך כל הטירוף
אני חושב איך שהזמן יכול לעוף
אבל בסוף כשזה נגמר
יש סיבה לכל דבר
אור גדול מאיר הכל
ויותר כבר לא צריך לשאול
אני בא ללמוד ממה שטוב ולחיות" (אמיר דדון)
Commenti