התשמע קולי, רחוקי שלי?
מהו המרחק בו אני מרגישה שלא שומעים אותי, שלא רואים אותי, בו אני מרגישה רחוקה? האם זהו המרחק הפיזי, הגיאוגרפי, או שיש מרחק אחר שקובע?
יש מרחק פיזי ויש מרחק מהלב. הם יכולים להיות הפוכים לגמרי: אפשר להיות יחד באותו חדר ולהרגיש ריחוק, אפשר לגור במרחק רבע שעה נסיעה אחד מהשני ולא להיפגש ואפשר להיות בשתי יבשות שונות ולהרגיש חיבור, קשר, אהבה.
המרחק מהלב הוא המרחק הקובע ולא המרחק הפיזי, הגאוגרפי. המרחק מהלב הוא המרחק שבגללו אני עצובה או שמחה, כואבת או אוהבת.
והדבר הכי מוזר: אפשר לגור בתוך עצמי, ולהיות רחוקה ממני, רחוקה מהלב שלי, רחוקה מהשמחה שלי.
כי המרחק מהלב מתחיל במרחק שלי מהרגש שלי. כמה אני מכירה אותו, כמה אני מחוברת אליו, כמה אני מסכימה להרגיש את מה שאני מרגישה. אם אני מרגישה אהבה, היא יכולה להיות מחוברת לפגיעות, אם אני מרגישה תשוקה, היא יכולה להיות מחוברת לפחד מדחיה, אם אני מרגישה תקווה היא יכולה להיות מחוברת לאכזבה.
ואם אני מרגישה כישלון? יאוש? פחד? איך חיים עם הרגשות האלה?
ימימה אביטל שואלת: "ואם היית מקשיבה לליבך פנימה מה היית אומרת? את בכלל יכולה להקשיב ללב פנימה? ללב הנכון? יכולה להגיד: מה חסר לי?"
לפעמים אני מתעלמת מכל הרגשות האלו וממהרת לעשיה הבאה, לעיסוק הבא, להוכחה הבאה. רצה וממהרת, רצה ומתרחקת. רחוקה מהלב שלי, רחוקה מעצמי ולא באמת יכולה להתקרב לאחרים. יש ביני ובינם חסימה תמידית- חסימת הפחד, הכאב, והריקנות.
כשאני מתרחקת מהלב שלי ולא מצליחה באמת להתקרב לאחרים, אני מגלה שאני לבד. כי בלי הלב שלי, איפה אני? כל ההישגים שלי לא ממש תופסים מקום, כל העיסוקים שלי לא ממלאים את החלל ואין לי ממש מקום.
בתהליך הלימוד אני מגלה שאני תמיד פה ותהליך ההתקרבות תמיד אפשרי. רק צריך לרצות, רק צריך להסכים. בתהליך ההתקרבות לעצמי אני לומדת שיש לי את הכוח והיכולת לחיות עם היאוש, הפחד מדחיה והאכזבה, כי יש בי סבלנות, חמלה, חכמה ואהבה. אני לומדת להפנות אותם לעצמי. תהליך ההתקרבות לעצמי הוא איטי ומרגש, הוא פותח את הלב ומציף אותי בשמחה רבה, ואז גם ההתקרבות לאחרים פתאום פשוטה יותר. אז נעלם המרחק הפיזי ונשאר רק החיבור, חיבור הלבבות.
"הלב הוא כלי נפלא להגיע לעצמך. להיות מבינות פנימה והלב נשאר שמח, פתוח,מתפלל, מודה כל יום.
הלב יודע את מקומו." (ימימה אביטל)
Comments