המסע אל הספר שלי

אָדָם חַי בְּעוֹלָם שֶׁאוֹתוֹ הוּא עוֹשֶׂה לְעַצְמוֹ (נתן זך)

המסע שלי אל הספר שלי התחיל ברצון. רצון לכתוב, רצון ליצור, רצון להתחדש, בתקופה שהעולם עצר מלכת. מה לכתוב, על מה הספר, לאיזה כיוון ללכת? לא ידעתי אבל ידעתי שלא אעבור את המסע הזה לבד.

בחרתי איתי למסע שותפה, את אילי סופיה ריינר- כתיבה, תומכת ומנחת כתיבה נהדרת. סמכתי עליה שהמסע איתה יהיה מעניין, שיקח אותי למקומות חדשים ושיחד נגלה על מה הספר שלי וכך היה. תוך כדי פגישות כתיבה שבועיות (בזום) הספר הלך והתגלה לפני. סיפור ועוד סיפור, נושא ועוד נושא, עלילה אחר עלילה הבנתי על מה אני כותבת. הרצון שלי התחיל לקבל צורה מוחשית.

נהניתי מאד מהמסע, המסע הסודי שלי. כמו הריון בתחילת הדרך, ששומרים בסוד ומקווים שיתפתח בשלום, כך שמרתי בסוד על תהליך הכתיבה. כתבתי, חשבתי, התרגשתי, ולאט לאט הספר נבט וגדל בתוכי. מצאתי את עצמי חושבת על הגיבורות והגיבורים שלי: על יסמין, עורכת הדין והמגשרת שמגלה בוקר אחד שהחלום הנוצץ שלה הפך להיות עגל זהב. על מושיק הגנן שפוגש את השינויים לא רק בצמחים שלו אלא גם בחייו האישיים, על פרופסור אליס נאה שפורצת את תקרת המעבדה אבל לא שוכחת את דברי המורה מכיתה ד'. הם ואחרים באו לבקר אותי בכל שעות היממה.

הספר הלך ותפס מקום, נכתב ותוקן ושונה וגדל, ויום אחד כבר אי אפשר היה להסתיר. יש לי ספר, הגיע הזמן לספר לכולם. ספר שלי שאני גאה בו אבל לא נותנת לאף אחד לקרוא בו, שאני שמחה בו אבל בפרטיות, ספר שלא חשבתי שאוכל לשחרר לאוויר העולם. הימים עברו, השבועות, וגם החודשים ופתאום הוא כאן. פתאום יש עשרים ושישה סיפורים, פתאום יש להם סדר, פתאום יש הקדמה, פתאום נגמרו הפגישות עם אילי, פתאום הספר רוצה להשתחרר מהאחיזה שלי.

ומה עכשיו? עכשיו פוגשים את העולם. את הגרפיקאית המוכשרת, הקשובה והסבלנית שלי Elina Gor, את חברתי היקרה המגיהה בעלת עיני הנץ, Gila Shpringer, ואת בית הדפוס שמתאים לי. עכשיו זה כבר לא רק אני והגיבורים שלי, עכשיו זה עוד אנשים. עם לוחות הזמנים שלהם, עם הנהלים שלהם, עם שפה חדשה שאני צריכה ללמוד (ידעתם שמס' העמודים המודפסים צריך להיות כפולה של 8? אחרת יהיו בספר עמודים ריקים)ועם הבנה שכל תיקון שלי הוא עבודה חדשה לשלושה אנשים שונים.

עכשיו לזמן יש את הקצב שלו ומה שחשבתי שיקח שבועיים (באמת חלמתי) ייקח למעשה חודשיים. ואני לומדת לקבל, להמתין, לשחרר דד-ליינים לא אפשריים ולהסכים. גם אם אני מאוכזבת, לחוצה, רוצה נורא, אני לומדת להסכים. לקצב, לזמן, לתהליך, ללמידה שלי.

המסע אל הספר שלי עומד להסתיים (אם לא יגיע מחר מייל חדש מבית הדפוס) ואני עוד לא הגעתי אל הארץ המובטחת. אבל אני יודעת שעכשיו אני קצת אחרת ממה שהייתי לפני עשרה חודשים, שהדרך הפגישה אותי עם מקומות מרתקים בתוכי, ועוד לפני שהספר הודפס ונמכר אני כבר בהודייה גדולה, על מה שהיה ומה שיהיה.