top of page

המילים של האחר


אני שומעת אותה מדברת ובתוכי אני סוערת. איך היא יכולה לדבר ככה? איזה חוסר כבוד! איזה חוסר התחשבות! היא לא רואה שהיא פוגעת באחרים?

הלב שלי כואב עבור האחרים ונסגר כלפיה.

את הכאב והסגירות אני לוקחת איתי הלאה, לפגישה עם חברה, לאימון הספורט, ליום הבא ולזה שאחריו.

הסערה שבתוכי לא שוככת למרות שהאשה המדברת כבר מזמן לא נוכחת. אני אוחזת בסערה, מזינה אותה, ניזונה ממנה וכמובן, מרגישה הכי צודקת.

ומה רע בזה? מה רע בלהרגיש צודקת כל כך, מה רע בלחלק את העולם לטוב ורע, לבעדי ונגדי, לנכון ולא נכון? זה הכי קל והכי מהיר, קורה באופן אוטומטי ומזין את עצמו. זה המקום של הילדה הפגועה, הנעלבת, שבטוחה שיש רק דרך אחת והיא הדרך שלה.

אבל הדרך הזאת עולה לי ביוקר. עולה לי בכעס, בכאב, בתסכול, בריב תמידי. לא מצליחה להישאר שלווה מול דברים של אחרים, מול מילים שלא לטעמי, מול בחירות שלא לרוחי. מתערבבת ואובדת.

כאן ימימה מציעה לי מילים של זהב: "במקום שתבחרי בחסימה חוסמת, תבחרי במילים המחזירות קיום"

ימימה מזכירה שקודם כל יש לנו את אפשרות הבחירה. כשנלחץ כפתור הילדה, קשה לבחור, אך הלומדת יכולה להחליט לשחרר את הכפתור.

המקום הכועס והשופט הוא המקום החוסם. חוסם את הלב, חוסם את ההבנה, חוסם את הקשב. כשאני שומעת מילים המעוררות את העומס המשתלט, אני מבינה דרך העומס ואז אין הבנה ואין נשמע. 

אפשר גם אחרת. אפשר לא לבחור בחסימה, אפשר ללכת בדרך אחרת, לבחור במילים המחזירות קיום: לבחור להיות טובה לעצמי, להיות במקום שלא משתנה ולא תלוי בדברים של השני, להבין שגם האדם השני יש לו את הדחפים, הרגשות והצרכים שלו מהם הוא פועל. זה לא כנגד אחרים, כך הוא או היא יכולים.

המקום הבוחר הוא מקום שלוקח אחריות על הקשב שלי ועל התגובה שלי. אני לומדת לזהות את הקושי שלי, את הרגישות שלי, את האחיזה שלי ואת החסימה שלי. אלה החלקים שלי יותר ואיתם אני יכולה לעבוד. לומדת גם להשתמש בחמלה שבי, בהסכמה ובקבלה. מה שקורה אצל השניה לא באחריותי ולא ביכולתי לשנות. מה שאצלי- יכול להשתחרר דרך התחזקות ובניה.

"אֱלוֹהִים תֵּן לִי אֶת הַשַּׁלְוָה לְהַשְׁלִים עִם שֶׁאֵינִי יָכוֹל לְשַׁנּוֹת.

אָנָּא תֵּן לִי אֶת אֹמֶץ הַלֵּב לְשַׁנּוֹת דְּבָרִים שֶׁבִּיכָלְתִּי.

וְאָנָּא תֵּן לִי אֶת הַחָכְמָה לְהַבְחִין בֵּין אֵלֶּה לְבֵין אֵלֶּה"




2 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

"וְכָל-זֶה, אֵינֶנּוּ שָוֶה לִי"

בקריאת המגילה נהוג להרעיש בכל פעם שמוזכר המן הרשע, כדי לא לאפשר לו להישמע יותר, אך לפעמים כדאי להקשיב לו, להמן, כי הוא יכול ללמד אותנו על החלקים ה"המניים" שבתוכנו. מי הוא המן? אדם המבקש כבוד, שרוצה לה

Comments


bottom of page