הלכת לי חבר

יום אחד את קמה בבוקר ומגלה שהחבר הזה שהיה לך, הוא כבר לא.

שהחברה ההיא שידעת שהיא שלך, היא כבר פחות.

ולא חלילה שקרה משהו לחבר, לחברה, הם בסדר גמור, רק פחות בעניין שלך.

לוקח זמן להבין את זה, לקלוט שהקשר השתנה. בהתחלה זה נראה כמין צירוף מקרים כזה שכבר לא נפגשתם חודש, שכבר אין טלפון מהצד השני. מין זמן כזה של עיסוקים רבים, לחצים, מחויבויות. את יודעת איך זה- החיים...

בהתחלה את מבינה ומסכימה וסומכת- הקשר שלנו חזק יותר ממחויבויות זמניות. והנה מגיע יום הולדת, ואת מקבלת ברכה לקונית, וחג- שמביא אתו איחול כללי בווטסאפ, או שאת חולה והצד השני בכלל לא יודע, או מגלה דרך צד שלישי שהיא או הוא קיבלו עבודה חדשה, או בהריון, או כל ידיעה אחרת שתמיד היית את הראשונה לדעת אותה.

וכך קורה שיום אחד את קמה בבוקר עם הידיעה- היא, הוא, כבר לא.

את קמה ומגלה שנישלו אותך מנכסייך החברתיים, בלי מכתב התראה, בלי הערת אזהרה. בלי לשתף אותך בכלום.

ואת נשארת עם החור הזה בבטן, עם הבלבול במחשבה, עם הכאב הזה בלב. כל המחשבות מתרוצצות בראש בדהרה, כל הרגשות סוערים בלב במקהלה, אולי בכלל אני אשמה? אני כנראה לא מספיק טובה.

עכשיו מה? לכעוס? לאמת את השני עם ההרגשה שלי? להתעלם? להיאבק? לנסות לשנות את הגזירה?

יש בלבול גדול, בלבול שנושא סתירה, מאבק כנגד השני ובעצם כנגדי, ויש החסרה גדולה. לא של החבר או החברה, שלי כנגד עצמי.

ימימה מלמדת אותי לא לסגת גם בפני מצב קשה. במקום זאת לבנות את עצמי דרך הבנות חדשות, לתת לעצמי דרך הטוב.

ימימה מלמדת אותי להסתכל אחרת על המתרחש, לקבל אותו, להבין.

להבין שהכל משתנה כל הזמן, שלפעמים השינויים סמויים מהעין עד שפתאום הם באים לידי ביטוי בחיי, להבין שהשינוי מאפשר לי התחדשות. אם רק אסכים.

אם אסכים להניח לשני לקבל את החלטותיו, להתפתח בחייו. אם אסכים להודות על הטוב שהחברות אפשרה ועל הטוב שיתגלה לאחר שתסתיים. אם אסכים להיות טובה לעצמי ולשחרר את האחיזה, לראות כמה אני חזקה ויכולה, אם אסכים להרגיש את הפגיעות בלי האשמה, אם אסכים לא לסגור את הלב.

ונשאר עוד להתפלל: עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלי, בתוכי, בינינו, ועל כל יושבי תבל.


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול