הלא נודע

הלא נודע הוא הריק הגדול. הלא נודע הוא ממשלת הפחדים כולם. הלא נודע הוא המקום שלא קיים, שלא ברור, שלא ידוע.

כל החיים אני בורחת מהלא נודע.

בשביל זה יש לי אינטרנט לספר לי כל מה שאני לא יודעת, בשביל זה יש תוכניות חיסכון לכל צרה שלא תבוא, בשביל זה יש חגורות בטחון וגלגלי הצלה ונקודות יציאה. רק כדי שלא אצטרך להתמודד עם הלא נודע.

וכמו במשפט הידוע: אני חוסכת, מתכננת, נערכת, ואלוהים צוחק. "הקוביות אצלי", הוא אומר, "והלוח הרבה יותר גדול ממה שאת רואה".

והנה, בדרכי הידועה, הסלולה והברורה מופיעה מערה שצריך לעבור. מה יש בה? לא ידוע. או שיש פתאום תהום שצריך לחצות. לאן היא מוליכה? לא ידוע.

והפעם חגורת הביטחון לא תעזור, וגם לא תוכנית החיסכון. הפעם, אומר לי העולם, את הולכת אל הלא נודע.

ואם אני לא אצליח לעבור? ואם יהיה חשוך? ואם אפול? ואם יופיעו מולי סכנות? ואם אני לא אמצא את הדרך?

אם ואם ואם ואם... הפחד, החשש, הבושה, החולשה, כולם מזמרים בקול. אם אני לא ...

אף פעם לא עולה בי המחשבה: ואם אמצא אוצר במערה? אף פעם לא עוברת בי ההתרגשות: ואם למטה יש אגם נפלא? אף פעם לא מתעורר בי הרצון להתקדם קדימה אל הלא נודע, כי אולי יהיו בו הפתעות נפלאות. איכשהו תמיד העומס הוא זה שנותן את הטון, שמכביד על הלב, שמתרוצץ במחשבה. איכשהו מול הלא נודע מתעוררת מיד חסימה.

ומה אם החיים הם לוח יותר גדול ממה שאני רואה? מה אם לא הכל אני יודעת, לא תמיד מבינה? מה עוד יכול לקרות, מעבר לגבולות המוכר והידוע?

ידוע ש שבמקום שבו נגמרת הידיעה, מתחילה האמונה. עפ"י תורת ימימה: במקום שבו מתחילה ההבנה, נגמרת החסימה.

אם המציאות משתנה באופן בלתי צפוי, אולי אפילו בלתי רצוי, אם אני לא יודעת מה יקרה עכשיו, זה הזמן למשהו חדש. פחות ידיעה, יותר הבנה.

מה אני מבינה? שאני לא שולטת בכל, שלחיים יש את הכוח שלהם, שהדינמיות של החיים מזמנת לי דינמיות בתוכי, שהגיעה הזמן לאמונה חדשה, להקשבה חדשה, להבנה חדשה.

מה אני מבינה? שהשליטה היא אמצעי מדומה לביטחון, שהביטחון האמיתי נמצא אצלי, בכוח שלי, בנפש שלי. שהמערה או התהום או כל שינוי בתוואי הדרך נמצא שם מהסיבה שלו, שאני מוזמנת להצטרף לתוואי החדש בחיים שלי ולא להצטער על שהתוואי הישן נגמר.

מה אני מבינה? שהשדים, הפחדים, הריק הגדול- כולם נמצאים בתוכי. לא בתוך התהום או המערה. והכעס שלי הוא עליהם ולא על המערה שפתאום הופיעה, כשאפסיק לכעוס עליהם אוכל באמת להתמודד איתם, לקבל אותם, לשים אותם במקומם ולפנות מקום לכוח שלי, לשמחה שלי, לאמונה שלי.

מה אני מבינה? שהכל בעולם הזה בא לתיקוני. הבחירה היא שלי. להסכים או לכעוס, להתחבר או לדחות, להתקדם או להיאחז במקום.

בָּרוּךְ אַתָּה ה´, אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם, פּוקֵחַ עִוְרִים: