" חלק שיש בו דחיית השני ובו בזמן דחיה עצמית שלך…..נקלט כאשליה של תפיסה"
אני כועסת. בעצם נעלבת. מרגישה שלא התייחסו אלי, לא קיבלתי מקום, לא הכירו בקיומי, לא נתנו לי הכרה. "מאשימה או דוחה אחרים כסוגרים אותה או מצרים את קיומה" מה לעשות? אני שואלת וימימה עונה: כשאת מרגישה דחיה (כעס, עלבון) כלפי השני את בעצם דוחה את עצמך. כשאת מרגישה שלא הכירו בקיומך, זה החלק שבך שלא בטוח בקיומו, שצריך הכרה חיצונית כדי להרגיש קיים. אשליה של תפיסה. והנה מגיע הפתרון. אחרי שאני מבינה שהאחר הוא מראה לכעס שיש בי כלפי עצמי, כלפי חוסר הבטחון שבי, כלפי הרגשת הקטנות שעדיין קיימת בי, נשאר להשלים את החסר: "מה משתקף המלמד על ההשלמה. השלמה פועל רצונך, הרגש כלפי הקיום שלך. האם מתשיכי להאבק כדי להצדיק את קיומך או תתעוררי מכל מה שמחסירה ומפריזה? " אני יכולה להמשיך לכעוס, להעלב, להאבק. זה מביא לי כאב לב ועצב, מחסירה מעצמי. או שאני יכולה לבדוק מה עלי להשלים, מה למלא במקום החסר שמפעיל אותי: הכרה בקיומי, הגדלת מקומי הפנימי, הבנה שאם השני לא התייחס (כמו שאני רציתי שהוא יתייחס) זה לא קשור אלי. אולי זה קשור אליו ואולי זו פרשנות של המציאות. נתינת מקום לעצמי, קבלה עצמית גם של המקומות הפגיעים ו"הקטנים", הכרת ערך עצמי, הכרה לקיומי ולמקומי שלא מוטלים בספק, זוהי הדרך לתיקון מתמשך, מחזק ומשחרר.
Comments