הכול הפוך

כשאני כועסת הכול נורא ברור לי: כמה השני לא בסדר, כמה הוא לא מתחשב, כמה לא רואה אותי. הכול כל כך חד משמעי. השחור הוא שחור והלבן – לבן. גווני ביניים לא קיימים, נקודות חיבור לא קיימות. רק אני והכעס שלי.

עובר זמן.

לפעמים שעה, לפעמים יום, לפעמים שבוע, לפעמים חודשים.

ואז מתברר: השני פגוע ממני, מרגיש שאני דחיתי אותו, שאני לא ראיתי אותו, אני זו שלא התחשבתי בו. אז מי שחור ומי לבן? מי מרחיק ומי נפגע? מי אשם ומי סובל?

שנינו.

שנינו צודקים ושנינו כועסים. שנינו נפגעים ושנינו דוחים. והאמת? היא כבר כל כך לא רלוונטית, כל כך לא קיימת.

עכשיו קיים רק הכאב. והמילים שנאמרו בשעת ריתחה, והלהבה שהתפרצה ושרפה.

אז מה עכשיו? עכשיו אני יכולה לעשות תיקון. להפוך את ההפוך, לחזור בחזרה. לתת מהיש ולא מהחסר.

לבקש קירבה, לבקש סליחה, להראות אהבה. ללא תלות במרכיבים חיצוניים, ללא ציפייה.

אף אחד לא צריך לרָצות אותי ולא אני לעשות מה שאחר רוצה.

רק להקשיב ללב שיודע, ללב שמתגעגע, ללב שמחפש דרך לחזור לאורו ולכוחו.

חודש אלול, חודש שמזמן התקרבות, התעוררות, חודש בו הלב מבקש לדייק.

מסתכלת על כל מאבק שמתרחש כהזדמנות לניקוי, על כל מתח שמתעורר כאפשרות להפוך את ההפוך, על כל כאב כאפשרות לדיוק.

וכשמדייקת, נהייה שקט, המערכת נרגעת, ושלווה גדולה מגיעה.


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול