הכאב מפעם

שוב מתעורר הספק. שוב הרצון מפעם מתדפק. שוב הלב רוטט, שוב בנשמה צובט. כל הָהָבָנות, ההפרדות, ההחלטות- מתמוטטות.

מדהים איך ברגע אחד השקט הזה שהיה בתוכי, מופר. מול מילה, מול שתיקה, מול מישהו אחר, מול עצמי.

המקום הזה ,הילדי, לא מוותר. הוא שוב רוצה הכרה ואהבה. שוב רוצה לדעת שהוא שווה משהו, שרואים אותו, שקולו נשמע.

ואני שומעת רק אותו ושום דבר אחר, רואה רק את החסר, מרגישה רק את הכאב הישן מפעם. וכל מה שלמדתי כאילו לא היה.

כשהחיים במלוא עוצמתם פוגשים אותי הם מזמנים לי תיקון גדול.

כשתנועת החיים פוגשת את החלקים שבי, היא מזדמנת לי אפשרות לראות מה נותר לתיקוני. המקום שהיה שקט נהיה סוער כשהוא פוגש משהו חדש שמזכיר משהו ישן שעדיין לא נרפא.

השינויים שהחיים מזמנים לי מעוררים רטט ישן שמזכיר לי שיש בי עדיין אחיזה.

הרצון שהמציאות תהיה שונה, או שאוכל לשנות את המציאות למה שאני רוצה, מזכיר לי רצון של ילדה שכל כך קיוותה ליצור לעצמה מציאות אחרת.

הצביטה בנשמה מזכירה לי את הפגיעות שמזמן לא שמעתי את קולה.

מסתכלת על כל החלקים הכואבים ומבינה, יש עוד עבודה. נָחְת די, אפשר לחזור למלאכת התיקון.

רואה את החלקים הכואבים כהזמנה לחיזוק המבנה, כאפשרות להתקרבות, כזמן הבא לתיקוני.

לא כועסת על עצמי, לא מאוכזבת, לא מתעייפת, אלא להיפך, מודה על קריאת ההשכמה. יש עוד על מה לעבוד, יש עוד מה לתת לעצמי, יש עוד הרבה טוב לגלות.

מלטפת את הלב הכואב, מחבקת את הילדה העצובה. מחזירה את עצמי לכאן ועכשיו. מה מתאפשר לי עכשיו? לקבל את החלקים הכואבים ולהביא הבנה מרָפְּאה. עכשיו יש הרבה טוב. עכשיו בניתי לי מקום ברור, עכשיו אני בוחרת איפה להיות, עכשיו אני חזקה ועצמאית.

את הכאב הישן אני רואה אך לא מתערבבת, את הרצון בהפרזה אני מזהה ומחייכת, את הצביטה בנשמה אני מנחמת: עוד קצת המתנה וזה יעבור. עוד קצת זמן לעצמך והאור יחזור.

משחררת את ההתנגדות, את הדרישה, את העלבון דרך המתנה, קבלה ואהבה לעצמי. נזכרת במילותיה של ימימה:

"ברגע שאת בונה את משחררת. חלק תופס מקום של חלק, מתפשט וסוגר פער, סוגר את המיותר שהיה"

מניחה עוד לבנה של הבנה, בונה עוד קומה בסולם ההתקרבות, רואה איך הכאב מפעם נעלם עכשיו.

חוזרת לחיים.


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול