הילדה

היום בשיעור תורת ימימה עלתה השאלה: מה עושים כשהעומס משתלט? כשאני מרגישה שאני יוצאת מהמקום הרגוע והמאפשר? כשאני מרגישה שהילדה השתלטה והיא עכשיו צועקת, נאבקת, נעלבת? איך מפסיקים את זה? איך גורמים לזה לא לקרות?

את התשובה קיבלנו בשיעור מתוך החלק של ימימה (מזמינה אתכן להצטרף ללמוד!) ובינתיים אני רוצה לדבר על המקום של הילדה. ימימה מפרידה בין הלומדת: הבוגרת שבוחרת ללמוד, שנמצאת נוכחת בשיעור, מול החומר ובחיים עם כוחותיה, הבנותיה ויכולותיה הטובות, ובין הילדה: שנפגעת, שכועסת, שרוצה תשומת לב, יחס ואהבה. מי זאת הילדה הזאת? זאת אני לפני הרבה שנים. כשעדיין לא היה לי כוח לבנות את חיי, יכולת להשפיע על מהלכם, ולא כלים להתמודד עם הקשיים שניצבו בפני. אז מה עשתה הילדה? היא דרשה, צעקה, תפסה מקום בכוח או ההפך, הסתגרה, השתתקה, ויתרה.

הימים עברו, הזמנים השתנו, ואני גדלתי ובגרתי ולמדתי ועברתי. אבל הילדה נשארה בתוכי. וברגעים של משבר, עייפות, מצוקה, חוויה שלילית כזו או אחרת היא מתעוררת ואומרת: הי, אני מכירה את זה. אני יודעת מה לעשות: לצעוק! לא לוותר! לדרוש! לנהום! לנשוף! עד שהגג יעוף! או שהיא אומרת: שוב פעם אי אפשר? טוב, לא צריך, אני מוותרת, זה בכלל לא חשוב, רק שיהיה שקט.... חמודה הילדה, אבל כבר לא כל כך יעילה. כי כשאני צועקת אז אני נהיית צרודה וכשאני דורשת אז אני נהיית רגוזה וכשהגג עף- גם לי אין מָכָסה. ולוותר? טוב זה כבר ברור שזה מקום צר ולוחץ ולא רצוי. כאן באה לעזרה הלומדת, הבוגרת, בעלת היכולות והכוחות. והיא אומרת לילדה: שלום לך, שוב באת לבקר? את כועסת, את נושפת, את מתכווצת? זאת רק את, ילדה קטנה ומפוחדת בלי כוחות בעולם הגדול, שייכת לזמן עבר. קבלי חיבוק ואהבה, ותזכרי שזה רק מחליש אותך/ אותי. אז תשבי פה בצד ותני לי להיזכר מה אני יכולה לעשות: להקשיב בקשב נקי, להתחבר ליכולות שלי, ללב הטוב שבי, למחשבה הבונה לזכור שיש לי מקום חזק ובטוח ואני לא עלה נידף ברוח. ואז פתאום נגמר המאבק. יש קבלה של עצמי, הבנה של השני, דיוק עפ"י המתאפשר, מנוחה. פתיחות. נשימה. הבנה. שמחה.

0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול