החיים יפים

החיים יפים, אומרים לעצמם יזמיי מובילאיי אחרי שקיבלו מאינטל 15 מיליארד דולר. החיים יפים אומר לעצמו גדי יגיל כשגילה שזכה בפרס על מפעל חיים. החיים יפים אומרת זו שגילתה שהיא בהריון רצוי מאד. החיים יפים אומר לעצמו מי שעולה למטוס בדרכו לחופשת סקי. החיים יפים אומרים כל אלה שחלומם מתגשם. וכל השאר? אנחנו? כל אלה שקמים בבוקר לעוד יום של חול, לאו דווקא כחול? כל מי שהתעורר חולה? כל מי שרב על הבוקר? כל מי שלא קיבל את ההעלאה שביקש? כל מי שלא הצליח את התוכנית שלו לממש? מה אנחנו אומרים לעצמנו? האם גם אז החיים יפים? האם אפשר לראות את היופי למרות הקושי? האם אפשר להתרגש מההרגל? האם אפשר ליהנות סתם כך מהחיים? ימימה אביטל מלמדת אותי שכן: "תהיי נשמרת מהמיותר שמאד מפר. במקום לראות את יפי החיים, את הטוב הקיים, היא תראה רק את הלא טוב". לפי דבריה של ימימה כל פעם שאני חווה את ה"לא טוב", זה סימן שאני במיותר. כל פעם שאני בפגיעות, אני רחוקה מהשמחה. כל פעם שאני בכעס, אני לא באמת רואה את היופי. כל פעם שאני בכאב, אני מסרבת לאהבה. כי הם שם כל הזמן- השמחה, האהבה, היופי. יפי החיים מתקיים בכל עת. ואני זו שיכולה לראותו או להתעלם ממנו. אני הבוחרת. הבחירה שלי היא זו שתקבע איך יראה העולם שלי, האם אבחר בטוב עבורי? האם אבחר להיות נדיבה כלפי עצמי? להיות נדיבה כלפי עצמי, זה לא לחסוך באהבה, לא לחסוך בקבלה, לא לחסוך ברצון לעזור לעצמי. להיות נדיבה כלפי עצמי זה להקשיב טוב לעצמי: מה אני באמת רוצה? מה באמת משמח אותי? ולעשות את זה. ואז אני מגלה שזה לא חייב להיות 15 מיליארד דולר. בכלל לא. זה גם לא חייב להיות פרס או מדליה. זה יכול להיות חצי שעה של מנוחה באמצע היום. זה יכול להיות לוותר על דרישה להכין ארוחת צהרים, זה יכול להיות זמן של כתיבה, זה יכול להיות לשמוח ממה שאני רואה במראה. להיות טובה לעצמי זה להסכים לכל מה שאני מרגישה. גם כשאני מרגישה לא מוערכת, גם כשאני מרגישה לא יעילה, גם כשאני מרגישה לא מצליחה. להסכים ולא לשפוט. להסכים ולחמול. לחמול על הילדה הקטנה שכל כך צריכה מילה טובה.

כשקשה ועצוב ואני חלשה ומרגישה בודדה אני נזכרת בשיר של אחינועם ניני: רק עוד רגע ובינתיים נזכור שהמשחק נמשך והחיים יפים כל כך . החיים יפים כשאני מסכימה לחיות אותם באמת, בלי לריב עם עצמי, בלי לריב עם אף אחד. ביומיום, בשגרה, לפעמים בימים של קושי ומחלה, לפעמים בימים של כאב והתמודדות, אני מסכימה. כי יש עוד כל כך הרבה ללמוד, וכל כך הרבה אפשרויות. כי יש עוד כל כך הרבה ימים למלא בעשיה, וכל כך הרבה אנשים לפגוש וכל כך הרבה צחוקים לצחוק וכל כך הרבה חיבוקים לחבק. אם אני רק מסכימה. אם אני מסכימה להיות טובה ונדיבה לעצמי, הלב נפתח. וכשהלב נפתח ומתחבר לכוחו- השמיים הם הגבול. איזו השפעה מבורכת יש לפתיחות הזו, הגוף שמח, המרץ חוזר, העשייה קלה, הנפש מתרוממת והחיים יפים כל כך.