הוא לא עונה

שלחתי לו הודעה, הוא לא עונה. שוב הוא לא עונה. יש בטח אלף סיבות שבגללן הוא לא עונה, אבל אף אחת מהן לא מעניינת אותי.

אני רק רוצה שיענה. שישים לב אלי, שיתן לי קצת מזמנו, אבל מצדו אין שום תגובה.

ומצדי אני מרגישה איך אני מתכווצת ואיך הלב נחסם ואיך המחשבות הרעות באות להידפק ואני לא מרשה להן להיכנס.

אז הוא לא עונה, אז מה?

אז אני מרגישה דחויה ולא חשובה, אז אני מרגישה לא ראויה ולא נראית. מרגישה זלזול והתעלמות ולא מגיע לי שהוא לא יענה לי, לא מגיעה לי ההתעלמות הזאת. ומה עשיתי רע, ומה עשיתי טוב?

הוא לא עונה.

זאת העובדה. וכל השאר זה סרט רע.

מפסיקה להילחם עם המחשבות והרגשות. נותנת להן להשמיע את דברן. הנה, פה מעל כתבתי את כולן. מחשבות ורגשות של מי שרוצה שיראו אותה.

הסרט נגמר, נדלק האור באולם.

רוצה שיראה אותי. האם אני רואה אותו?

רוצה שהוא.., מצפה שהוא... דורשת שהוא...

ומה אני? האם אני מקבלת? רואה? מסכימה? האם אני מוכנה לקבל את המציאות שלו? לא.

הוא לא נגדי. לכל אחד יש את המציאות שלו, את הדרך שלו להתנהל במציאות הזאת. לא כנגדי, לא לרעתי, לא מתוך זלזול בי.

מתוך מה שמתאפשר לו.

הוא לא עונה. יש בטח אלף סיבות שבגללן הוא לא עונה. מאפשרת לכל הסיבות להתקיים ולעצמי מאפשרת להניח. להניח לדרישה ולציפייה

ולנוח.

כל דבר בזמנו ואם זמנו לא יגיע, משהו אחר יגיע.

קבלה, הסכמה, מנוחה. דרך התנהלות חדשה שמאפשרת לי מרחב וגם שמחה.


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול