"ההשפלה מכאיבה יותר מכל דבר אחר. צריך לנוח."

את המשפט הזה קראתי בספר שוקולד מאת ג'ואן האריס, אומרת אותו ויאן רושר, גיבורת הספר לאחד הלקוחות בחנות השוקולד שלה. נעצרתי מול המשפט הזה: ההשפלה מכאיבה יותר מכל דבר אחר. כמה נכון. ההשפלה מכאיבה יותר מהכישלון, יותר מהפרידה, יותר מהנטישה, יותר מהשתיקה. ההשפלה מכאיבה יותר כי היא מוחקת את המקום האישי. כי היא מקטינה אותנו עד שלא רואים אותנו, כי מולה אנחנו חסרי אונים. ההשפלה מכאיבה יותר מכל דבר אחר כי היא נעשית בהסכמה. כשאני מרגישה מושפלת זה כי הסכמתי עם העומד מולי. הסכמתי שאני לא שווה, לא ראויה, לא מספיקה. ההשפלה מכאיבה יותר מכל דבר אחר כי היא לא קיימת באמת. היא אינה המציאות, היא אמונה. אני מאמינה שאני כזאת. וכשאני מאמינה למקום המחסיר הזה לא נשאר לי במה לאחוז יותר. לא נותר ממה להתחזק, לא נותר לי מה להיות. אני אינני. ההשפלה מכאיבה יותר מכל דבר כי אני נעלמת/ נאלמת מולה. מול ההשפלה מציעה גיבורת הסיפור- צריך לנוח. מנוחה. לא גבורה, לא מאבק, לא התחזקות, לא וכחנות. מנוחה. מנוחה שמאפשרת לי להיות בשקט. להיות במקום שלא מושפע מהחוץ, להיות קרובה לעצמי. הגיע הזמן לנוח מהרצון להיות תמיד צודקת. הגיע הזמן לנוח מהרצון להיות תמיד אהובה, הגיע הזמן לנוח מהרצון תמיד להצליח, הגיע הזמן לנוח מהרצון תמיד להוכיח. לנוח מההפרזה, לנוח מהאחיזה, לנוח מהדרישה שהמציאות תהיה שונה. לנוח, כי שם אני מתקיימת באמת. במקום שאין בו מתח ומאבק. במקום שהלב לא מפחד יותר, שהמחשבה לא מתרוצצת יותר, שהרצון להיות בשמחה גובר על כל השאר. איך נחים? יש כאלה שמתרגלים מדיטציה, יש המתרגלים יוגה. יש שיוצרים, יש שכותבים. ויאן רושר מהספר מציעה לנוח עם ספל שוקולד. אני מוצאת שהחזרה לכלים ההכרתיים של ימימה עוזרת לי לנוח. להרפות, לנשום, לשקוט. בעזרתם אני נזכרת בעצם קיומי, בכמה טוב אני נושאת, בכמה טוב מונח לפתחי. אני נזכרת בשמחה שיש בי, באהבה הבלתי מותנת, בקבלה המחבקת תמיד. בעזרת החלקים אני מפסיקה להיאבק. אני מכירה את כל חלקיי, את חולשותיי, את יכולותיי ומברכת: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שעשני בצלמו" במקום הזה אין השפלה ואין גבהות לב. במקום הזה יש מנוחה מהדרישה ומההשוואה. במקום הזה יש הכרה לקיומי והודיה על החיים. במקום הזה מתקיימת הגאולה. בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם זוֹקֵף כְּפוּפִים.