הדרך חזרה


שוב רבנו. שוב הרגישות שלי מובילה לפגיעות שמובילה לסגירות שמובילה לדחייה.

שוב זה הכל בגללך...

איך זה קורה שהדמעות יורדות בגללך? איך זה קורה שוב שאנחנו צונחים לתוך הבור הזה בלי שום אזהרה? איך קורה שהתרגשות ושמחה הופכות בשנייה לכעס ולשתיקה?

ואיך חוזרים בחזרה?

איך חוזרים את כל הדרך להתקרבות טבעית, לשמחה אמיתית, לחיבור הזה בינינו? איך מתגברים על כל החסימות, הגדרות, הכאבים?

ימימה מסבירה לי: המאבק נובע מחוסר הבנה. כדי לחזור אנו זקוקים להבנה.

קודם כל מבינים.

מבינה שלי יש את הרגישות שלי, ולו יש את שלו. כמו שאצלי קופץ הפיוז, קופץ גם שלו. ואין פיוז צודק יותר או פחות. פיוז זה פיוז, הוא קופץ מפגיעות ישנה ומצית להבה גדולה.

הוא מופעל מעומס של ילדה ומשתלט על כל הנשמה. וכשאצל שנינו הפיוז קופץ- ברור שיהיה קצר, חושך והתרחקות גדולה.

אז לא מצדיקה ולא מצטדקת. מנטרלת את הפיוז ומתבוננת. מתחמת את העומס ומקשיבה פנימה:

מה אני רוצה? לפתוח את הלב בחזרה.

מה אני רוצה? להיות בשמחה.

מה אני רוצה? את השקט והשלווה.

מה אני רוצה? להצליח לקבל את עצמי. להצליח לקבל אותו.

ממתינה.

בודקת את הלב, שכבר נרגע. מקשיבה למחשבה שחושבת כמה מיותר הריב הזה, מתחברת לרצון להיות בטוב.

מוכנה לחזור בחזרה. מתחברת להסכמה, לקבלה, לאהבה. מוצאת מילים טובות של חיבור.

מחבקת, מבקשת סליחה, מחובקת בחזקה.

0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול