הדרך אל האושר

לפעמים אנחנו פוגשים אדם או מבקרים במקום שמשאיר עלינו רושם עז, נשאר איתנו לאורך זמן וגורם לנו להתבונן על החיים קצת אחרת ממקודם. היום חוויתי שתי חוויות כאלה: החוויה הראשונה היא אדם הנקרא: דר' יובל נח הררי החוויה השנייה היא מקום הנקרא: אחוזת לנגה בזיכרון יעקב

דר' יובל הררי כתב את הספר הידוע והמדובר "קיצור תולדות האנושות" והיום פגשתי אותו לראשונה בהרצאתו המרתקת, מתוך סדרת ההרצאות: מבוא להיסטוריה עולמית. (הסדרה הועלתה ביו טיוב). בהרצאתו, דר' הררי ציין, שסיבת המוות המרכזית בעולם מהמאה ה21 היא: התאבדות. יותר מאשר ממחלות, יותר אשר ממלחמות, יותר מאשר מפשע או תאונות. בשנה אחת בכל העולם מתים קרוב למיליון אנשים,לא כי מישהו הרג אותם. כי כך הם בחרו. ניצחנו כבר את הרעב. ניצחנו את המגפות, כמעט וחיסלנו את רוב המלחמות בעולם. רק דבר אחד האנושות עוד לא למדה: איך להיות מאושרים.

הביקור באחוזת לנגה הייתה דוגמא מוחשית לכך. אחוזת לנגה, נמצאת בלב זיכרון יעקב, 70 דונם של חורש, צמחיה טבעית ובתים בני מאה שנים ובמרכזה בניין יפהפה אותו בנו ב 1912 מיכאל וניטה לנגה, אך הם לא מצאו בו אושר. ניטה נמצאה מתה בשנת 1922 ומיכאל בעלה התאבד בשנת 1925. גם אחיינם דניאל, פסנתרן מחונן, שגר באחוזה, קפץ אל מותו כמה שנים לאחר מכן, ב1936 בהיותו בן 18. החיים במקום יפה ופסטורלי, ההצלחה המקצועית והכלכלית לא הספיקו. בני משפחת לנגה היו אומללים.

מה צריך אדם בריא, שבע, שיש לו קורת גג ויכולת פרנסה כדי לרצות לחיות? מה צריך לקרות כדי שנצליח ליהנות מהחיים הבטוחים, השופעים והנוחים שהמאה ה21 סיפקה לנו? איך נגיע לחיות חיים שקטים וטובים במקום חיים של מאבק וסבל? עפ"י דר' הררי התשובה המודרנית היא ביו-כימית, תרופות. לא לחולים ולסובלים. לכולם. על בסיס קבוע. כדי להיות כל הזמן מאושרים, מאד.

אני מעדיפה לפנות לימימה אביטל: "כאשר יש לה חיבור עם הבנתה יש לה קשר עם עצמה. היא מתקנת את ההתקרבות. אותו זמן אין מקום למאבק כנגדה, כי המאבק הוא רק כנגדה. נדמה שעוד כלפי ההורים, כלפי הבית והוא רק נגדה. במה תבחרי? תבחרי בטוב. תדע בבחירתה לבחור טוב מהטוב אשר בה"

אומרת ימימה, ומדעני המאה ה21 מסכימים איתה, שככל שאנחנו מחפשים ספקי אושר חיצוניים, ככה אנחנו נהיים יותר מתוסכלים. ככל שאנו רודפים אחרי מישהו או משהו שיהפוך אותנו מאושרים, ככה אנחנו דורשים ונאבקים, דורשים ונאבקים בעצמנו. כך אנו הופכים יותר מתוסכלים יותר עצובים, יותר חסומים. הפתרון שימימה מציעה הוא להפסיק לרוץ החוצה ולהתחיל להתקרב פנימה. ללמוד לראות את הטוב המתקיים בנו. לבחור בו: בשמחה שיש בתוכי, באהבה שיש בליבי, ביכולת הנתינה שיש לי, בקבלה העצמית שנובטת בתוכי. זה רעיון חדש ומהפכני, לא פחות מתרופות חדשניות המעלות את תחושת הנעימות ושביעות הרצון. הרעיון: להתרחק מהמאבק ולהתקרב לטוב. ללמוד להכיר את עצמי, לבנות את החוזק והכוח שלי מהבנות ולא מביקורת, מתוצאות ולא מכישלונות, מחיבור ולא מפיזור. עוד ארוכה הדרך אל האושר אומר השיר, אבל המסע עצמו מעניין ומחזק. המסע לעצמנו מגלה לנו דברים חדשים על עצמנו, משחרר אותנו מאשליות של העבר, פורץ מקומות סגורים וחשוכים, מאפשר לנו לאסוף טיפות של אושר, רגעים של שמחה, מקומות של דיוק. אחד ועוד אחד ועוד ועוד והנה- אני כבר לא כועסת, לא מתרגזת, לא נסגרת.

המסע שאני עושה עם עצמי, דרך לימוד תורת ימימה, מאפשר לי מרחב ושקט, שמחה וסבלנות, פתיחות והנאה. בכל יום מחדש. אז לא צריך אחוזה במקום הכי יפה במישור החוף, ולא חייבים כישרון עילאי, ורכוש רב והצלחה בינלאומית. יותר מדויק ומחזק לראות את כל היופי והטוב שבנו ושמשתקף סביבנו. וכאשר קשה, חוזרים ללמוד, מתתחזקים, וממשיכים הלאה.


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול