האכזבה שלי

האכזבה שלי יושבת במרכז הגרון. היא לא נותנת לי לבלוע או לנשום. האכזבה שלי שולחת שלוחות למטה לכיוון הלב וסוגרת אותו, למעלה לכיוון הראש וממלאה אותו במחשבות מתרוצצות. שולחת את זרועותיה הקשות, הרעות, הלא מוחלות. האכזבה שלי שולטת בי ביד רמה. כשהיא פעילה אני פשוט ילדה קטנה. לא מבינה כלום, לא שומעת כלום, לא יכולה כלום. רק רוצה. רוצה להיות מרוצה. ולא יכולה, כי אין ממה. האכזבה שלי יודעת לייבש כל לחלוחית של חמלה וחסד, להדוף כל מילה טובה, כל ניסיון התקרבות. היא לא תישאר לבד, האכזבה הזאת. היא מיד תגדל עוד ועוד אכזבות אחרות. אכזבה מעצמי, אכזבה מהשני, אכזבה מהסביבה. אכזבה מזה שלא אמר מילה טובה, אכזבה מזו שלא תמכה, אכזבה מהמזגן שהתקלקל, מזה שלא נשארו מים חמים במקלחת.. קשה היא האכזבה. קשה לשכנע אותה, להמיס אותה, לסלוח עליה. היא כל כך קשה כי היא כבר מאד ישנה. היא מחוברת לשורשיו העמוקים של העומס, כמו יבלית בת חמישים שנה. אף מעדר לא יוציא אותה, אף רעל לא ישמיד אותה. אף כוח לא יכחיד אותה. מה עושים איתה, עם האכזבה? מה אני יכולה לתת לעצמי מול האכזבה הזו? אני יכולה לתת לעצמי מקום בטוח. מקום בו אפשר לבכות ולהרגיש קטנה וחלשה ואף אחד לא ילעג לי או יבוז לי או יתעלם ממני או יגיד לי שזה שטויות ולא נורא. אני יכולה לתת לעצמי מקום שמחבק ומקבל ומכיל ומסכים. מסכים שאהיה מאוכזבת. מסכים שארצה מה שלא הצליח, מסכים שארצה את מה שאין. רק במקום הזה אני אוכל לנוח, כמה שייקח. שעה, שעתים, יום יומיים, אולי יותר. רק במקום הזה, בעיר המקלט הזו, בנווה המדבר, אוכל לשהות כמה שצריך, להמתין כמה שצריך, לנשום כמה שצריך. לתת לעצמי מקום להיות חלשה ומפורקת כדי שאוכל להיבנות מחדש. לתת לעצמי. לא לחפש את המקום הזה אצל אנשים אחרים, עיר המקלט שלי היא אצלי ואני צריכה להסכים להישאר בה לבד. להסכים להיות עם עצמי ברגעי החולשה הגדולים. משם מגיעה התשובה, מההסכמה. הסכמה להיות חלשה. המקום שבו אני יכולה להיות הכי חלשה, הוא המקום בו אני יכלה להיות הכי קרובה. המקום שבו אני יכולה להיות הכי קרובה הוא המקום בו אני יכולה להיות הכי מדויקת. המקום שבו אני יכולה להיות הכי מדויקת הוא המקום בו אני יכולה להיות הכי חזקה. מחוברת לעצמי, מקשיבה למהותי, חוזרת למקומי. והאכזבה הצטמקה ונעלמה, בלי כוח, בלי מאבק, בלי מלחמה. תכלה שנה ואכזבותיה...


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול