האבק שנדבק

סופות החול שנשבו אתמול באזורנו הדהדו בחוץ את סופת החול שנשבה בתוכי. מסתבר שאחרי כל עבודת הניקיון הפנימית, אחרי התיחומים, אחרי ההפרדות, אחרי שפיניתי מקום לטוב ונהניתי מחומו ומיופיו, עדיין יש בי אבק. אבק שנדבק. הוא מחכה למילה או לשתיקה, לתגובה או להתעלמות. למשהו שמישהו יפנה כלפי. לגורם שמזמן שינוי במזג האוויר הפנימי. ואז מגיע האבק. הוא מגיע כְּסופה, ממלא כל חריץ בלב ובמחשבה, מסמא את עיני ומחריש את אוזניי. אבק העומס. הוא מורכב מחלקיקי פגיעוּת, מגרגירי קטנוּת, משברירי כאב. הוא משאיר אותי בודדה בממלכת העומס, עצובה, לא מובנת, בעיקר לעצמי, וכועסת. כמו שכועסת על האבק שצנח על האוטו שהיה נקי, שלכלך את החלונות שהיו נקיים, שכיסה את הרצפה שהייתה נקיה, כך אני כועסת גם על האבק שבי, ששוב כיסה כל חלקה טובה. כועסת על הפגיעוּת שלא נרפאת, על הצדקנות שלא משחררת, על הכאב הזה בלב, שעומד עלי לכלותני שוב ושוב ושוב. חשה את האבק, אבק המָאַבַק, חשה אותו מכסה את כולי וממתינה. ואז מבינה. האבק נמצא. אי אפשר להעלים אותו לגמרי. לפעמים הוא יגיע כסופה, לפעמים כגרגרים בודדים. הוא חלק מהחיים. הכעס לא יעלים אותו אלא יעצים אותו. אבק העומס יבוא לפעמים. אין לי ממש שליטה עליו. לא אדע מתי, לא אדע לכמה זמן ולא אדע באיזו עוצמה. הוא יגיע ולי נותר רק לצפות בו ולראות: זה רק אבק. זה לא אבנים ולא סלעים. זו אינה חסימה גדולה ולא משהו שעוצר את חיי. זהו אבק העומס. הוא מכסה לרגע את הטוב הקיים, אבל הטוב עדיין קיים. השקט עדיין נמצא, וגם השמחה וההנאה. הכול שם, מכוסה בשכבה דקיקה של אבק מיקרי, זמני, בר חלוף. ועם ההבנה הזאת מגיע הגשם. גשם אמיתי ששוטף את הרחוב ואת המכונית. שמשקה את הגינה המאובקת, שמחזיר את ריח העלים הרטובים, שמלטף את גופי בטיפותיו העדינות והמחָיות. הגשם מגיע, האבק נעלם. ככה פתאום. בלי הכנה מוקדמת, בלי שעשיתי כלום. רק הבנתי וקיבלתי והסכמתי להיות. ההבנה שלי היא כמו גשם פנימי. בזכותה, בזכות ההסכמה להיות, האבק הפנימי גם הוא הולך ונעלם. הולך ומצטמצם לו לפינה קטנה בלב. הולך ונמחה לו מהמערכת הפנימית שלי. לאט לאט הלב חוזר למהותו הטובה, שולח קרני חום ואהבה אל עצמי הקטנה והמסכנה. לאט לאט המחשבה הטובה שָבָה ומזכירה לי כמה אני חזקה ויכולה. כמה אני יודעת מה טוב לקיומי. לאט לאט חוזר לו הרצון להיות בטוב, לשמוח בקיומי, לַחְפוץ בחיים. ופתאום אני רואה בבהירות, ושומעת בְּקָלוּת ויודעת את הדרך. הדרך שלי, הדרך לעצמי, הדרך לעשיה מדויקת.

"יהיה רצון שכולכן תבואו מוכנות להיות טובות עם עצמכן, לנקות את הנפש ומעלות אותה לכוחה הטוב" (ימימה אביטל)

המשך חג שמח, בכל מזג אויר.


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול