דע מאין באת. ולאן אתה הולך? (פרשת לך לך)

פרשת לך לך נפתחת בציווי המפורסם וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָם לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ

בגיל 75 אברם שומע בפעם הראשונה בחייו את הקול האלוהי: "לך לך" מצווה הקול. לך לך אברם מארצך, ממולדתך, מבית אביך. מהמקום בו גדלת, מכל מה שהכרת. אברם שומע את הקול ולא מהסס. הוא עוזב את המקום בו קבור אביו והולך. הוא הולך אך לא שוכח את כור מחצבתו. בעוד 65 שנה הוא ישלח את משרתו חזרה אל ארצו ואל מולדתו להביא אישה לבנו יצחק, וכעשרים שנה אח"כ ישלח יצחק את בנו יעקב לאותה ארץ ולאותו בית לקחת אישה לעצמו. כי המקום ממנו באנו הוא חלק מאיתנו ואברם מלמד אותנו: לא לשכוח מאין באנו, לא להתנתק מהשורשים, הם יאפשרו את המשך הצמיחה בכל מקום בו נהיה. אבל אנחנו עוד בהתחלה. ואברם שומע את הציווי ויוצא לדרך. לא לבד הוא הולך. הוא לוקח את משפחתו הקטנה (שרי אשתו ולוט אחינו) וביחד הם מגיעים לארץ כנען. בארץ כנען מקבל אברם הבטחה אלוהית: וַיֵּרָא יְהוָה אֶל-אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיהוָה הַנִּרְאֶה אֵלָיו. הגעת ליעד. זאת הארץ אשר אראך. לאברם מובטחת ברכה והצלחה אך אין לו קיצורי דרך ואין הוראות הפעלה. הברכה מובטחת, אך מהי הדרך להגיע אליה? זאת עליו לגלות בעצמו.

Do you know where you're going to? Do you like the things that life is showing you where are you going to? Do you know?

כאשר משפחה יוצאת למסע, לדרך חדשה, לאן היא הולכת? מה מוביל אותה? מה מחזיק את כולם יחד? מה עוזר להם להתגבר על הקשיים בדרך: קשיי השפה, קשיי התרבות, קשיי המחיה? וכשאנחנו מקימים משפחה ויוצאים לדרך המשותפת, האם אנחנו יודעים לאן אנחנו הולכים? מה מחכה בהמשך הדרך? אנחנו מתחילים עם תקוות, עם ציפיות, עם רצונות. לאברם היו אפילו הבטחות. ואז אנחנו פוגשים את החיים: לפעמים אין פרנסה, לפעמים אין פרי בטן, לפעמים פורצת מלחמה או מחלה, לפעמים בן משפחה נפטר, לפעמים יש סכסוכים וכעסים ואכזבות ואז מה עושים? על פי הפרשה: עושים. את מה שנכון באותו רגע, את הפתרון הטוב ביותר האפשרי. לפעמים העשייה כרוכה בקורבן: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה ... לפעמים העשייה כרוכה בויתור וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל-לוֹט אַל-נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי-אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ. הֲלֹא כָל-הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם-הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם-הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה. לפעמים העשייה כרוכה ביציאה לקרב: וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת-חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד-דָּן. טו וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד-חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק. לפעמים העשייה דורשת אמונה: וְהֶאֱמִן בַּיהוָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה אך כל עוד יש עשייה, יש התחדשות, יש המשכיות, יש ברכה. לפי הפרשה, עשייה טובה היא עשייה של שיתוף פעולה, תוך הסכמה של שניים ויצירת תוכנית משותפת. הפרשה רצופה בפעילויות: נדודים למצרים וחזרה, מלחמה ושלום, אישה ופילגש, לידת ישמעאל. בכל הפעילויות האלה בולט שיתוף הפעולה. בין אברם ללוט, בין אברם למלכי הארץ, וגם בין אברם ושרי. לקורא המודרני שיתוף הפעולה בניהם נראה תמוה ואף מקומם. אך עדיין, הם פועלים יחד. פעם הוא היוזם: יֹּאמֶר אֶל-שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה-נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת-מַרְאֶה אָתְּ. יב וְהָיָה כִּי-יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ. יג אִמְרִי-נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב-לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ. פעם היא היוזמת: תֹּאמֶר שָׂרַי אֶל-אַבְרָם הִנֵּה-נָא עֲצָרַנִי יְהוָה מִלֶּדֶת בֹּא-נָא אֶל-שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה וַ ַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי. ובשני המקרים, התוצאה היא רווח: רכוש גדול והולדת ישמעאל.

השבוע אני לומדת מהפרשה על חשיבות התקשורת ושיתוף הפעולה במשפחה. שרי ואברם נשואים שנים רבות ללא ילדים, עוברים נדודים וזמנים קשים. בשום מקום לא נזכר שהם אוהבים, שהם שמחים, שהם מאושרים. אבל כן מוזכרים שיתוף הפעולה, הדאגה להמשכיות, הנכונות של שניהם להישאר יחד כזוג, דבר שבזכותו קיים העם היהודי. השבוע אני מאחלת לנו שנהיה בעשייה, עשייה משותפת, עשייה שתביא ברכה לנו ולאחרים. אני מאחלת לנו שנדע לדבר זה עם זו, להאמין זו לזה, לסמוך אחד על השני גם בימים בהם פחות מרגישים את האהבה, כשאין ממש שמחה וכשהדרך קשה ולא לא ברורה. ויותר מהכול, אני מאחלת שנדע להקשיב לקול האומר: לך לך, הגעת, אל תדאג אני אתך.

שבת של שלום ושל ברכה