די למאבק

יש ימים שאני עוטה שריון לפני שאני יוצאת מהבית. מתכוננת מבעוד מועד לצאת אלי קרב: אל התנועה בכביש, אל הפקידה בבנק, אל הקולגה הלא סימפטית, אל הכנת ארוחת הצהריים, אל הויכוחים עם הילדים, אל הדרישה מבן הזוג. יש ימים שהחיים הם מאבק ארוך ומתמשך. כשאני חיה במאבק אין לי מנוחה, אין לי שקט, אני כל הזמן צריכה להוכיח את צדקתי, לדרוש את זכויותיי, לריב על מקומי. היום בשיעור למדנו על המאבק. מאבק הוא ההיפך מדיוק. זו התנגשות ודחייה בתוכי או ביני ובין השני, במקום התקרבות. ימימה אומרת לי שהמאבק הימיומי שלי הוא למעשה מאבק כנגד עצמי. היא מסבירה שחיים תוך כדי מאבק, חיים מתוך הצטדקות, חיים של השתלטות על הסביבה, באים לשמש אותי כדי למצוא את המקום האישי שלי. בשביל מה אני זקוקה להיאבק על המקום האישי שלי, להצדיק אותו, לכפות אותו על אחרים? אולי זה בגלל שלי עצמי הוא עדיין לא ברור. המאבק החיצוני מעיד על מאבק פנימי. כשאני רבה עם בן הזוג שלי ומתנצחת מולו, חייבת להסביר לו את צדקתי, זה בגלל שבתוכי מתנהל מאבק מקביל: אני לא בטוחה שאני חשובה מספיק, אני לא בטוחה שאני חזקה מספיק, אני לא בטוחה שאני אהובה מספיק. יש ויכוח בין הלב הרגיש לבין המח שלא נח. ויכוח שבא לידי ביטוי בויכוח חיצוני. כשאני רבה עם הילד שלי אני רבה עם עצמי: הלב שלי אוהב אותו ורוצה את קרבתו והמחשבה- היא דורשת, מבקרת, מסבירה לו שהוא לא בסדר. והקשב שלי? מה הוא שומע? האם הוא שומע את הדברים שהילד אומר לי? בכלל לא. הוא שומע רק את הצורך שלי בשליטה, את הדרישה של אני-הילדה שיעשו אך ורק מה שהיא אומרת ומיד. מי מנצח במאבק הזה? אף לא אחד. גם אם הילד יעשה מה שאמרתי, גם אם הבעל יגיד לי שאני צודקת והוא מצטער, גם עם הפקידה בבנק תאשר את הפעולה, אני הפסדתי למאבק. נשארתי ריקה, עייפה, עצובה, לא נהנית מ"ההצלחה".

ימימה מציעה לי ללמוד לזהות את המקומות שאני נאבקת בהם, להתבונן על עצמי ולגלות איפה אני בוחרת בהפרזה ובסערה במקום בדיוק. איך אני פועלת כנגדי ומחלישה את עצמי, איפה אני מתרחקת מעצמי. הרי אף אחד לא יכול לבלבל אותי כמו שאני מבלבלת את עצמי. אף אחד לא יכול לצמצם אותי כמו שאני מצמצמת את עצמי. אף אחד לא יכול להתיש אותי כמו שאני מתישה את עצמי. אז אולי די? אולי הגיעה השעה להבין שמקומי בטוח. שאני נמצאת ונוכחת וחשובה ויכולה. שאני נושאת חלקים נפלאים ושפע של טוב, אולי הגיעה השעה לגלות שאף אחד לא יכול לחזק אותי כמו שאני מחזקת את עצמי, אף אחד לא יכול לקבל אותי כמו שאני מקבלת את עצמי, אף אחד לא יכול לתת לי את מה שאני יכולה לתת לעצמי. ימימה מציעה לי: במקום המאבק המיותר, מרחב קיום. מרחב קיום לעצמי להיות. מרחב שני לשני להיות. רגע של מנוחה.


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול