ביום השואה אני לא הולכת לטקס הזכרון בישובי. אני לא רואה תוכניות טלויזיה. באף יום אני לא רואה סרטי שואה,
אני לא צריכה לשמוע עדויות, לראות תמונות, לזכור את הזוועות כדי לקחת חלק בזכרון.
ביום השואה אני רואה את עיניו של אבי. את הכאב ששכן בהם תמיד. אני שומעת את קולו. את הגמגום שליווה אותו מאז המלחמה ההיא, אני נזכרת במקרר שלנו שתמיד היה מלא אוכל ויודעת שאסור בשום אופן לזרוק לחם.
השואה בשבילי היא לא מה שקרה שם, די מזמן. השואה היא השורשים שלי. היא ליוותה אותי כל ימי חיי, ליוותה בָָּשתיקה, בהצצות חטופות דרך סיפורים שסופרו לעיתים רחוקות, השואה היתה זו שסגרה דלתות, לא אפשרה שיחות, ועיצבה אותי להיות מה שאני.
יום השואה בשבילי הוא לא יום זיכרון.
יום השואה עבורי הוא חיבור לעבר שלי. למשפחה שלי.
יום של הודיה על אלו שניצלו ואבל על אלו שנרצחו.
וגם יום של געגוע גדול לסבתא ולאבא שעברו הכל ודבקו בחיים. תמיד במבט קדימה, בגבורה ובאומץ.
בחייהם ציוו לי את החיים בארץ הזאת, ויהי מה.
Comments