געגוע

עוד געגוע אל השחר של יום בראשית אל הטעם בוא בוא כמו פעם .... אם אינך לצידי אז אני לא כלום

הגעגוע הזה, התופס לי את הלב וחוסם את הנשימה. הכאב שאין לו סוף ואין לו התחלה. מתגעגעת. למי שאיננו, למה שאיננו, למה שאי אפשר, למה שלא קיים, למה שלא יקרה, למה שחולמת, למה שמדמיינת. מתגעגעת להיות במקום אחר.

רוב הזמן אני במקומי וטוב לי כך, מחוברת, מתוחמת, נוכחת, נותנת ומקבלת. אבל יש לי את הבורות שלי, את הרגעים המזמנים נפילה לגעגוע, ואז יש הצפה, שיטפון, גאות- הצילו! כרגיל ברגעי משבר אני פונה לימימה שבחוכמתה מגדירה את המצב כך: "זוכרות וכואבות, הלב לא בהסכמה"

זוכרות וכואבות זה ברור. זוכרת זמנים טובים יותר (כך נדמה), אנשים אוהבים יותר (ברגעים מסוימים) חום לב רב יותר (היה או חלמתי חלום?). זוכרת את מה שהיה. חיה בעבר. הלב לא בהסכמה להיות בזמן הווה, הוא אוחז בזיכרון, נאחז בעבר ולכן כואב.

ואז ימימה מוסיפה: "אין העבר בהווה". זמן עבר שייך לעבר. מתוק נחמד אוהב ונעים ככל שהיה. שייך לעבר. ודאי אם העבר נחווה כזמן כאב, דחייה וחוסר. העבר על כל מה שהוא נושא אינו נוכח עכשיו. "אמורה להשתחרר מערבוב הזמנים." הכאב היום נובע מאחיזה במרכיב מזמן עבר, שבא לבקר לפתע.

מבינה שמיותר. רוצה לשנות. איך משנים? "התקרבות לליבך, למחשבתך להכרתך, הכרת הלב, ממקומו, כוחו" נותנת רגש ללב הכואב. מתקרבת אליו באהבה, כמו לילד כואב. מתקרבת בעדינות גם למחשבה, פונה לשניהם: תתעוררו! אנחנו בזמן הווה. יש לכם מקום, מקום בטוב. יש לכם את כוח הריפוי ואהבה. חזרו לכאן! להווה, למקומכם המתוחם החזק והברור. כשתתעוררו תראו שהקושי לא גדול, שהחושך דמיוני ושיש הרבה אור: הכרת הטוב, ראיית החסדים הרבים, הבנת היש המתאפשר.

נפרדת משיר הגעגוע, מתחברת למילים של יענקלה רוטבליט: מחשבות לא טובות באות בחושך לא מרפות, לא עוזבות אותך בחושך על רוחות ושדים ודברים מפחידים

תיכף זה יעבור / תיכף ידליקו אור

בעכשווי, בהווה, ברגע הזה- מדליקה את האור.

"נתינת רגש לקיום, לקיום החיים, לאהבת החיים, כיבוד החיים, מכבדים את החיים".

ככה מדליקה את האור: מכבדת את החיים שלי ע"י נתינת רגש לקיומי, אהבה, שמחה, מקום, הסתכלות נקייה. להתראות געגוע, שלום למציאות הטובה.