גורם מֶזָמֵן

"אני לא יכולה יותר, ככה זה לא יכול להימשך. אני באמת משתדלת אבל היא? לא מתחשבת בכלל. עסוקה רק בשלה. לא רואה אותי ממטר! כמה עוד ארדוף אחריה? כמה אתאמץ להיפגש, כמה אשקיע תשומת לב? הלוואי והיא תכבד אותי גם בקצת מאמץ, בקצת תשומת לב, בנתינה משלה... אני מרגישה פגועה, מרגישה לא חשובה, מרגישה לא רצויה, מרגישה מיותרת, מרגישה זלזול, אפילו התעלמות. מרגישה שצריכה להילחם על מקומי, שצריכה לעשות מאמץ כדי שיראו אותי."


אני חוזרת ואומרת את הטקסט הזה מדי תקופה כפזמון חוזר. פעם בלשון נקבה, פעם בלשון זכר, אבל תמיד מכוון החוצה, למישהו אחר שגורם לי תסכול עמוק. מישהו אחר שגורם לי לכעוס, להיעצב, להתבייש, להתנצל. לרצות שיתנהג אחרת. המישהו הזה יכול להיות כל מיני אנשים. ימימה קוראת לו: גורם מֶזָמֵן. ימימה אומרת: "הרבה התרחשויות ביום אחד מתרחשות בלב רגיש, נפגע, מתעקש, לא מוותר, כועס.....חלקיק מתעורר ע"י גורם מֶזָמֵן. גורם מֶזָמֵן מעורר אותו מעבר לזמן ולמקום, והנה הילדה כל הזמן אותו זמן"

גורם מֶזָמֵן הוא מישהו שמעיר בי מקומות כואבים מהעבר, ואז אני פועלת מתוך המקום של העבר, מתוך הילדה שבי, בניתוק מוחלט ממה שאני היום, מההבנות שלי, מהכוחות שלי. לגורם המֶזָמֵן יש תפקיד. הוא מֶזָמֵן תיקון. הוא בא להאיר את המקום הפצוע, להביא לו מזור, לשחררו מכאב ילדות. הוא בא לעזור לי! הגורם ה מֶזָמֵן הזה מזכיר לי איפה אני מזייפת, איפה אני מחסירה מעצמי, איפה אני נאחזת בילדות. תפקידו ללמד אותי משהו על עצמי, לקרב אותי לעצמי. לא להיעצר מול הכעס, התסכול והאכזבה, הם רק סימני הדרך. סימני הדרך שמראים לי את העומס, את החסימה, את ההחסרה מעצמי. מראים לי את הדרך אל הילדה- הילדה העצובה, הילדה שמרגישה חלשה, הילדה שחושבת שהיא בלתי נראית, הילדה שצריכה ליטוף והתייחסות כדי לדעת שהיא קיימת, הילדה שזקוקה לתשומת לב כדי שתהיה מאושרת, כדי לקבל אישור. הילדה שמנהלת אותי דרך הכאב, כי זו הדרך היחידה שהיא מכירה.

אבל לא עוד. לא עוד חיים של מאבק, פגיעות והיסוס. אפשר גם אחרת, אפשר לעזור לילדה הכואבת., אפשר לרפא את המקום הכואב. אפשר לזהות אותו, לראות אותו ולהבין- זו לא אני. אני לא צריכה אישור של מישהו אחר כדי להתקיים. אני לא צריכה את המאמץ של השני כדי להיות נוכחת. אני לא צריכה את ההכרה של השני כדי שיהיה לי מקום משלי. זה יכול להיפסק. אפשר לשנות את הפזמון החוזר. בעזרת הבנה, רגש וחום אל הילדה העצובה אפשר להפסיק את הדרישה החיצונית להכרה. אפשר להפסיק את הדרישה הפנימית להכרה. אפשר להפסיק לדחות את הזולת ולהפסיק לדחות את עצמי, אפשר להפסיק את המאבק הפנימי בין כן ולא, רוצה ולא רוצה, מתקרבת ומתרחקת. אפשר להישאר יציבה על מקומי.

אז אני מקבלת את עצמי, שמחה בקיומי, ביכולת הנתינה שלי, גאה באכפתיות שלי, בלב הפתוח והמזמין. מוכנה לנתינה במידתי, לא דורשת דבר בתמורה. העשייה המדויקת- היא התמורה שלי שמחת הדיוק- היא המתנה שלי הלב הנפתח, הנשימה העמוקה, מנוחת הנפש, עמידה יציבה על מקומי- זה כל מה שאני זקוקה לו כדי לחזור למקומי, להיות נוכחת בחיי, להמשיך לצמוח ולהתפתח, להתחזק ולחיות בטוב.



0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול