בָּמֶה אבורָך? (פרשת כי תבוא)

פרשת כי תבוא, פרשה המגיעה שבועיים לפני ראש השנה, נקראת פרשת התוכחה הגדולה. עפ"י שמה ניתן להבין מה תוכנה- דברי תוכחה קשים לעם שלא שומר את המצוות והחוקים אשר ניתנו לו. וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וּרְדָפוּךָ וְהִשִּׂיגוּךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ כִּי-לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר צִוָּךְ. מו וְהָיוּ בְךָ לְאוֹת וּלְמוֹפֵת וּבְזַרְעֲךָ עַד-עוֹלָם. מז תַּחַת אֲשֶׁר לֹא-עָבַדְתָּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל. קללות רבות וקשות ירדפו את העם אשר שכח את השמחה, שכח את טוב הלב. שכח, מרוב שהיה לו הכול. בפרשת התוכחה יש לא רק תוכחה. יש בה גם כ 10 ברכות נפלאות ושתי מצוות ייחודיות ליושבים בארץ: מצוות ביכורים ומצוות מעשר. מצוות המחזירות אותנו להודיה, לצניעות, לנתינה. ובכל זאת, כובד המשקל של הפרשה הוא על 98 הקללות הקשות הפוגעות באדם, במשפחתו, ברכושו, בארצו ובנפשו. מדוע בחרה התורה לשים דגש רב כל כך על הקללות לעומת הברכות? אולי הפרשה היא מראה של החיים, החיים שלנו בהם אנחנו שמים יותר לב לקללות מאשר לברכות. כשיש עלינו ברכה אנחנו בד"כ לא שמים לב. אנחנו די רגילים להיות מבורכים . מה נשמע? הכול בסדר. הכול בסדר: בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה. ד בָּרוּךְ פְּרִי-בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ וּפְרִי בְהֶמְתֶּךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרוֹת צֹאנֶךָ. ה בָּרוּךְ טַנְאֲךָ וּמִשְׁאַרְתֶּךָ. ו בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ. כשהכול בסדר אנחנו לא מרחיבים. לא מפרטים. לא ממש נותנים את הדעת ולא ממש שמים את הלב. הכול בסדר זה השגרתי. אבל כשמשהו משתנה, אפילו הקטן ביותר, אם יש כאב גרון או כאב באצבע הקטנה ברגל... זה כבר ממש משבש אותנו. לזה אנחנו מיד שמים לב ונותנים לזה חשיבות מרבית. כשכואב הגרון או כשהאוטו מתקלקל, האין משתלט. כבר אין שמחה, אין הכרת הטוב, אנחנו סובלים. תחושה של וְלֹא תַצְלִיחַ אֶת-דְּרָכֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ עָשׁוּק וְגָזוּל כָּל-הַיָּמִים וְאֵין מוֹשִׁיעַ. הפרשה משקפת את המשקל הרב שאנחנו נותנים לאין בחיינו, לחסר, לכואב, למפריע. לעומת תשומת הלב הפחותה שאנחנו נותנים לברכה, לטוב. כמה מהר אנחנו שוכחים את המושיע, את מי שהוציא אותנו מבית עבדים, את מי שנתן לנו את כל הטוב שפתאום נגזל מאיתנו. שוכחים ומאבדים. מאבדים את הצניעות, מאבדים את האמונה, מאבדים את המקום, מאבדים את הטוב בחיינו. וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ. כשאנחנו מאבדים את האמונה הפחד משתלט. וכשהפחד משתלט כל הראיה משתבשת. הכול נראה קשה, עצוב, בלתי אפשרי. כך היה כשהיינו עבדים במצרים וכך זה ממשיך בכל פעם שאנחנו מחליפים את האלוהים שלנו בפרעה כזה או אחר (להיות בסדר, להיות עשיר, להיות אהוב, להיות מצליח, להיות כמו כולם, להיות מעל כולם). אנחנו סובלים, אנחנו מוכים, אנחנו מודחים לגלות, רחוקים מעצמנו ומאלוהינו. הפרשה מלמדת אותי שכל עוד לא אהיה מוכנה לקבל את מלכותו של ה' בעולמי, את חסדו יחד עם עוצם ידו, כל הברכות שאבורך בהם לא יועילו, כל החסדים שאקבל לא יפתחו את ליבי, אהיה כעיוורת המגששת בחשיכה. אבל אפשר לחזור. הדרך חזרה תלויה בי. בשבוע האחרון של חודש אלול יש לי הזדמנות לבחון את המקום שלי בעולמו של הקב"ה ואת מקומו של הקב"ה בעולמי. האם אני מכירה במקור אחד לברכה ולקללה? האם אני זוכרת את בית העבדים שהייתי בו, את מי שהוציא אותי ממנו? האם אני מסכימה להאמין שהוא איתי, למעני ובשבילי? האם אני רואה כמה ברכה יש בעולמי? האם אני יודעת לתת בחזרה לעולמו, ביכורים ומעשר? פרשת כי תבוא עוזרת לי לבוא. לבוא הביתה, חזרה מהגלות, מהקושי, מתחושת האובדן. חזרה אל הארץ אשר ה' אלוהיי נותן לי, חזרה למקומי, חזרה לאלוהיי.

שבת שלום.