בת מלך

נסיכה, הוא קרא לה והלב שלה רקד. נסיכה, מי לא יתרגש ממך? מי לא יאהב אותך? מי לא ירצה את קרבתך? נסיכה, הוא קרא לה והיא הרגישה נסיכה. גווה הזדקף וראשה התרומם, צעדיה נעשו קלים ולא ממש נגעו באדמה. היא חייכה לעולם, והעולם חייך חזרה. היא נסיכה, כלום לא פוגע בה, כלום לא מרע לה, כלום לא מעציב אותה. החיים כאגדה.

ואז הוא הלך. אולי הוא חיפש נסיכה אחרת, אולי הוא החליט שכבר לא מתאים לו להשתייך למשפחת המלוכה, אולי הוא מצא אשה במעמדו, אולי הוא לקח חופשה ולא מיהר לחזור. הוא לא אמר למה, הוא הלך והשאיר אותה נטולת תואר, נטולת הדר, נטולת שימחה. הלך המכתיר, הלכה האגדה. ימים, שבועות וחודשים היא נשארה בעלבונה, בכעסה. איך אפשר לנטוש נסיכה? ואולי היא בכלל לא נסיכה? ואם לא נסיכה אז מה היא? ימים שבועות וחודשים היא ניסתה להבין, ניסתה למצוא לעצמה זהות חדשה, למצוא לעצמה מקום. ניסתה לבדוק אם הכתר נשאר, אם הארמון עדיין קיים. ימים קשים, שבועות ארוכים, חודשים מייסרים. ויום אחד, ממש כמו באגדה, באמצע סתם יום של חול, בהבזק של רגע מופלא, היא הבינה. היא נסיכה, בת של מלך. הצל היחיד שמעיב עליה אינו צל שהגיע ממישהו אחר, זהו הצל שלה עצמה, צל שנובע מהכאב והצער, שנובע מהמקום של הבלבול והשכחה, שנובע מכך שהיא שכחה שהיא באמת נסיכה. היא בת מלך.

זה מה שהיא, במהותה, בפנימיותה, מעצם קיומה. היא לא הומלכה על ידי מישהו אחר ותוארה לא נלקח בהיעדרו. הוא שיקף לה את מה שהיא, בת מלך בעולמה. בת מלך שמחוברת לשפע ולחסד, שמקומה ברור ונוכחותה ראויה. בת מלך שקיימת ונראית ומחוברת לבוראה. שגווה זקוף ורוחה איתנה וליבה מלא שימחה. יופייה אינו תלוי בעיני המתבונן אלא הוא מוקרן מפנימיותה. מוקרן מהאור שהיא נושאת, מהמלאות שלה, מהטוב שבה שהתפשט. הכבוד שהיא ראויה לו אינו מוטל בספק, הוא שלה מעצם היותה בת מלך. אין לה צורך להתנצל ולהצטדק. הנתינה שלה מושתתת על תודעת שפע בלתי נגמר. הרי היא בתו של מלך, לה לעולם לא יחסר. השקט שלה נוכח ולא מופר. יש לה ביטחון בוודאות שיש מלך ששומר עליה. הקשב שלה מדייק אותה, הדיוק שלה מוליך אותה, הדרך שלה פתוחה. פתוחה להתקדם הלאה אל המקום הראוי לה, אל המקום בו תוכל למלא את תפקידה וייעודה, אל המקום בו תיתן ממלוא תפארתה, ממלוא תפארתו של המלך שלה.

ברוך שובך נסיכה, ישיש עלייך אלוהייך כמשוש חתן על כלה.


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול