בריכת העומס

בתוכי שוכנת בריכה. בריכה עמוקה, אפלה. בימים מסוימים מושכת מאד, בימים אחרים רחוקה ונעולה. אני לא בוחרת ללכת לבריכה, אבל פתאום מוצאת את עצמי בתוכה. לפעמים טובלת את הרגליים וממהרת החוצה, לפעמים נכנסת עד הברכיים ולפעמים פשוט שוקעת. בריכה ללא מציל. כשהבריכה מציפה אותי. כל הכאבים, הפחדים, התחושות הקשות המבלבלות צפות ועולות. נפרצים כל הסכרים. אני שוקעת ושוקעת. לאחרים הכול נראה רגיל, עובדת, מתפקדת, ממלאת את המטלות שלי. אף אחד לא רואה כמה שאני טובעת. רק אני יודעת. איך לצאת? איך להציל את עצמי?

פותחת מחברת ימימה וקוראת: נוכחות נושאת המתנה. בזמן שהיא קרובה לעומס מבינה אותו ככזה. להיות יותר ישרה ואמיתית עם עצמה, משתחררת מהסתירות, מהעמעום הזה והיא מתחזקת.

הלו, את לא יכולה להישאר בבריכה ולבכות על עצם קיומה. מיותר מיותר מיותר. הכאבים, הפחדים, התחושות הקשות: חלק עמוס מהלב. לא המציאות. פחדים שהילדה פיתחה, כאבים של פצעים שנרפאו מזמן. התחושות הקשות הן מהערבוב, החיים מורכבים מעוד חלקים: בריאות, חוכמה, תפקיד, כוח, יופי, שקט, אהבה. אלו השלבים בסולם ההצלה שלי. מגלה אותם אחד אחד.מטפסת החוצה. יוצאת מהבריכה. חוזרת לעולם.