במקום שיעור

היום לא למדנו. היום אני חולה. נתתי לעצמי חופשת מחלה: אין שיעורים, אין פגישות, לא מדברת. נשאר המון זמן. מה אעשה בזמן הזה? הראש ישר חושב: יש זמן להכין את השיעור הבא, ולהתכונן לפרשת השבוע, ולכתוב, ולעשות כביסה ו... הגוף אומר: אין מצב!! לא רוצה לצאת מהמיטה. לא רוצה לחשוב. אחרי שתי שורות אני נרדמת. שאר הזמן אני בוהה. איזה זמן מבוזבז! זמן מבוזבז... אני נזכרת בהגדרה של ימימה לבזבוז זמן: זמן שאני בעומס. כל זמן שאני בוחרת לחשוב מחשבות מורידות, לכעוס, להתאכזב, לראות כמה חסר בחיי הוא זמן מבוזבז. כל זמן שאני בוחרת להיות בנתינה, בהקשבה, בשקט, בהסכמה- הוא זמן של דיוק. זה בכלל לא קשור לרשימת המטלות שנולדת במוחי בכל בוקר מחדש, לא קשור לכמה סימוני V הצלחתי לעשות בסוף היום. כן קשור לכמה פעמים ביום הייתי שמחה. כן קשור לכמה פעמים ביום הרגשתי את הלב נפתח ומתמלא, כן קשור לכמה פעמים ביום הרגשתי ממש במקום שלי. וזה יכול לקרות ממחשבה טובה, מהחלטה מתאימה, ממילה נעימה שאמרתי, מחיבוק חם שנתתי, מהקשבה פנימה, מהבנה מרגיעה שמגיעה. זמן דיוק הוא זמן מופלא, הוא קורה כהרף עין ומֵחָזק לשעות ארוכות. היום החלטתי- זמן מחלה אינו זמן מבוזבז. הופכת את ההפוך, הופכת זמן מחלה לזמן החלמה. החלמה מהדרישה, מהשלמות, מההֵספק, מלעשות את מה שחייבת/ מוכרחה/ צריכה. הופכת לזמן קבלה: של מנוחה ואהבה וטיפול ושקט. קבלת עצמי כמתרפאת. ימימה אומרת: "חָיות נפלאה שוכנת בך ואת אמורה לחיות ולזכור את זה כל יום ולשמוח" גם עם שפעת, גם עם דלקת גרון, גם בזמן עייפות, גם לבד. מתחברת לחיות הפנימית שלא חולה לעולם, מכינה עוד כוס תה וחוזרת למיטה..

בריאות טובה לכל.


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול