בלעדיךָ אני חצי בן אדם (פרשת וישלח)

השבוע בפרשה אנחנו מצטרפים ליעקב במסעו חזרה הביתה. המסע הזה אורך ימים בודדים ומתואר לאורכם של חמישים פסוקים. זהו מסע רגלי אך גם מסע נפשי שעובר יעקב בדרכו חזרה לארץ, שם מחכה לו אחיו התאום. יעקב מכין את הפגישה, הוא שולח שליחים להודיע על בואו ועל קורותיו ומציע לעשו מתנות. תשובת השליחים: גם עשו בא לקראתך ואיתו ארבע מאות איש. מדוע בא עשו עם פמליה כזו? האם מתוך שמחה, האם מתוך כבוד לאחיו, האם באהבה הוא בא או שמא מתוך איום? כדי להתנקם, כדי להראות שהוא לא שוכח ולא סולח? אנחנו לא יודעים וגם יעקב אינו יודע. הוא שומע את הידיעה וכך הוא מפרש אותה: וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ יעקב מקשיב מתוך הפחד שלו, מתוך רגשות האשם, מתוך השלכה מעולמו הפנימי. אולי הוא חושב שאם הוא היה במקום עשו, הוא היה מגיע להתנקם. ליעקב אין מושג מה עשו מרגיש, מה הוא חושב, מתוך מה הוא פועל. הוא לא דיבר עם אחיו יותר מעשרים שנה וגם לפני כן לא היו בדיוק קרובים. יעקב התרחק מארצו, ממשפחתו ומתאומו, ובעצם התרחק גם מעצמו, מכוחו, מביטחונו. כשהוא מתכונן למפגש הוא עושה את כל ההכנות לקראת מאבק, לקראת קרב, לקראת הפסד: מחלק את מחנהו, שולח עוד ועוד מנחות לאחיו וגם פונה בתפילה אל ה': קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל-הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת-עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. יב הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי-יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן-יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל-בָּנִים.

בפעם הראשונה בחייו יעקב לא מנהל משא ומתן על עתידו, לא עושה עסקים עם אלוהים, לא בורח ולא משקר. במילים נרגשות המעידות על התבוננות פנימית ויושר לב הוא פונה לאלוהים ואומר: זה מה שיש לי. אני פוחד, הצילני נא. איך תגיע העזרה, האם יחלש עשו, האם יתרצה, האם יעקב יגבר עליו? הוא אינו יודע. הוא מעביר את משפחתו את הירדן ונשאר לבדו. נשאר לבדו בלילה, עם כל הפחדים כולם, עם המאבקים הפנימיים כולם, עם איש מסתורי אתו נאבק עד עלות השחר. נאבק ויכול לו. האיש מבקש מיעקב לשחרר אותו ובתמורה מעניק לו את ברכתו וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם-יִשְׂרָאֵל כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים וַתּוּכָל.

יעקב משתנה. הוא הופך לישראל. למקום הוא קורא פניאל, שם ראה את פני האלוהים, שם חלה תפנית בחייו, נפשו של יעקב ניצלה. הוא עדיין לא יודע אם פני אחיו למלחמה או לשלום, אם משפחתו בסכנה או בטוחה, אם יש לו לאן לחזור, אבל נפשו, השסועה, הבודדה, החרדה, ניצלה. הוא עמד בניסיון, בפחד, בחושך הגדול ויכול לו.

הגיע הבוקר, יעקב- ישראל, יוצא לדרכו איש אחר. הוא מגיע למפגש מפויס עם עצמו ומוכן לפיוס עם אחיו. הוא מתקרב לאחיו כאשר הוא יודע מי הוא, מה הכוח שלו ומה חסר לו. חסרה לו ההשלמה עם החצי השני שלו, החצי שהיה עד היום מאיים ומפחיד, החצי בו התחרה כל חייו. החצי הזה, מסתבר, רק מחכה לאפשרות להתפייס: וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל-צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ שני גברים מבוגרים, העומדים בראש משפחות ענפות, בעלי מעמד, רכוש וכבוד, נופלים אחד לזרועות השני מתנשקים ובוכים. כמו מים לצמא, כמו אויר לנשימה, בתוך הטירוף הם מוצאים נחמה (עוזי חיטמן)

נחמה המתאפשרת רק בחיבור עם החצי השני, החצי שהיה כל כך רחוק, כל כך חסר, כל כך משמעותי, בלעדיו אי אפשר להיות שלם. ברגע החיבור הכול מתאפשר: לבכות, להתרגש, לשמוח, להצטער, להתגעגע, לחוש הקלה, לחוש חרטה, להיות, כל מה שאפשר להיות.

מתוך הפרשה אני לומדת השבוע על החשיבות של החיבור המשפחתי. חיבור שמקשר אותי לשורשים שלי, למקור שלי, ליכולת שלי להיות לגמרי אמיתית. מאפשר לי צמיחה, השתנות והתפתחות. כפי שההתקרבות לעשו אפשרה ליעקב להתקרב לעצמו ולהפוך מיעקב לישראל. החיים לוקחים אותנו לפעמים למרחקים, פיזיים או רגשיים. מתרחקים מהבית, מההורים, מהאחים, לפעמים משנים את שם משפחה, לפעמים את השם הפרטי. לפעמים לא נפגשים, לא מדברים. אפשר לחיות כך חיים שלמים: להקים משפחה אחרת, לחיות בארץ אחרת, לעשות קריירה, לכבוש תרבויות. אבל, יעקב ועשו מלמדים אותי: אני אהיה לגמרי אני רק כאשר אני משלימה ושלמה עם המקום ממני באתי. רק כשאני יכולה לבוא לקראת אחי/ אחותי/ הוריי/ ילדיי בלב פתוח ובידיים פתוחות. מוכנה לקבל מהם מה שהם מוכנים לתת לי, מוכנה לתת להם את ברכתי ואת מנחתי, מוכנה לדעת שיש לי רב, מוכנה לתת להם את שלהם. מוכנה לבוא בשלום וללכת בשלום. מאחלת לנו שנמצא את הדרך להתקרבות, לעצמנו, לשקט שלנו, לכוח שלנו, למשפחה שלנו.

שתהיה לנו שבת שלום, שבת של נחמה.


צפייה 10 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול