בכולנו אור איתן

חג חנוכה הגיע לי השנה די בהפתעה. לא הייתי מוכנה לנר הראשון שפתאום הגיע. אפילו הסופגניות בשלל צורות שהופיעו בחנויות לא הכינו אותי. משהו לא נדלק בי השנה, השגרה התגברה(זה רע?). השמחה נאלמה, הצל גבר על האור. מאבק הקיום, הריצה היומיומית, ההתעסקות בטפל תפסו מקום, כיסו את האור. אבל האור, אורה של הנשמה, אורו של הלב, נמצא תמיד, גם כשאנחנו לא מרגישים אותו. האור הזה בא לידי ביטוי דרך השמחה, שמחת הקיום הבלתי מותנית. אם כך, בכל פעם שאני מעמידה תנאי לשמחה, אני מקטינה אותה: אם רק אצא מהפקק הזה, ברגע שאסיים את העבודה הזאת, כשאכיר את בן הזוג המושלם עבורי, כשהילד כבר יחזור מהצבא... כל תנאי כזה הוא חסימה לשמחה. הוא צל בפני האור. והאור, הוא קיים גם בפקק, גם בעבודה, גם בָּלְבד, גם בבן שבצבא. האור קיים בנו מעצם היותנו. כל שצריך הוא להתחבר אליו ולא לחסום אותו. זה כל כך פשוט, אז איך אנחנו מצליחים לעשות את זה כל כך מסובך? אולי לכן מגיע חג החנוכה, בתקופה הכי חשוכה בשנה. להזכיר לנו את האור שבנו. להראות לנו שהוא דולק כל הזמן, לשקף לנו אותו בעזרת הנרות שבחנוכייה. תדליקי נר אחד, יחיד, שישקף את האור בתוכך. תתחברי אל האור, תראי אותו, תשירי לו, תשמחי בו, והנה נדלק עוד נר, ועוד אחד ועוד אחד. וכך גם האור שבתוכי מתחיל להבהב, ומתחבר לעוד אור ולעוד אחד ועוד אחד. כי בכל אחד מאיתנו יש אור, ולא קטן. בכולנו אור איתן. אור הקיום הבלתי מותנה, אור הלב השמח, אורה של ההודיה, אור הרצון להיות בטוב. חנוכה הגיע השנה בהפתעה והזיז אותי. משגרה רגילה, מעשיה אוטומטית, ממחשבות מתרוצצות. הזיז אותי אל אורם של הנרות, קרב אותי אל אורי שלי. "ואם היה לי קצת עצוב, אולי למדתי מזה משהו חשוב כי בסוף כשזה נגמר, יש סיבה לכל דבר. אור גדול מאיר הכל, ויותר כבר לא צריך לשאול אני בא ללמוד ממה שטוב ולחיות " (אמיר דדון) שיהיה חג מואר ומלא טוב