בין הבנה לעשיה

אני מבינה. מבינה שהבחירה של השני היא באחריותו ועפ"י מה שנכון לו- אבל כועסת.

אני מבינה שהאכזבה של השני לא קשורה אלי- אבל מרגישה אשמה.

אני מבינה שהכל מסתדר בסוף- אבל פוחדת.

אני רואה את הפער הקיים בין ההבנה לבין מה שאני חווה באמת.

הפער שמגיע מהשפעת הלב הכואב, השפעת חוויות ישנות וממקומות שאני לא יודעת- מרגישה את הקושי המבטל את ההבנה.

למורתי הגדולה ימימה זצ"ל יש משפט נפלא: "המשברים הקטנים הנחוצים כדי להגיע אל האור כדי לבחור בטוב המיטיב המהותי" ומוסיפה: "משבר לפעמים בריא".

אז אני מבינה שהכעס הזה שמגיע ומעלים את ההבנה- נחוץ לי, שתחושת האשמה שעלתה- יש לה תפקיד עבורי, שהפחד המשתק הגיע כדי לעזור לי,

התפקיד שלהם הוא לעזור לי להגיע אל האור, אל הבהירות. לשבור את החסימה, לסדוק את הקליפה ולאפשר לאור של הבנה חדשה להגיע.

כשאני מזהה את הכעס שעולה בי מול הבחירה של האחר אני מבינה שאני עוד אוחזת בשני, עוד זקוקה לאישורו, להסכמתו, לנוכחותו, לבחירה שלו שתתאים לשלי כדי להרגיש טובה, ראויה, מאושרת (בעלת אישור).

כשאני מזהה את תחושת האשמה שעולה מול השני- אני מבינה שאני אוחזת ברצון מופרז שהכל יהיה בסדר, שכולם יהיו שמחים, שאני אחראית על האושר של כולם.

כשאני מזהה את הפחד המשתק וכאילו מוחק את כל היכולות שלי, אני מבינה שחזרתי למקום ילדי בו אין לי כוחות ויכולות.

ההבנות האלה מאירות לי את הפינות החשוכות שלא ראיתי עד כה, או שחשבתי שנעלמו… והאור הזה מאפשר לי לעשות מלאכה מדויקת יותר: הפרדה מתוחמת, להיזכר שוב איפה המקום שלי היום, לראות את הכוח שלי ולחמול על כל המקומות הכואבים בתוכי המבקשים התייחסות.

כשאני מזהה פער בין ההבנה לעשיה זה מחזיר אותי לחפש את ההבנה הנכונה לי כרגע, ההבנה האישית שלי עכשיו, ומשם לעשיה מדויקת יותר, שקטה ומחזקת.

 Ring the bells that still can ring

Forget your perfect offering

There is a crack in everything

that's how the light gets in

(לאונרד כהן)