ביום של הפצצה

אנחנו, הלומדות, כל כך משתדלות. מלקטות הבנות, בונות מבנה, מתחמות, מכוונות לדיוק, מנקות את הקשב, מחפשות את הטוב, מבקשות אותו, עונות לו. ואז, פתאום משהו קורה והכול מתרסק.

אין שום כוח, שום הגנה, שום הבנה, שום מבנה שיחזיק אותי. מחפשת חלקיקים של כוח, משהו להיאחז בו ומסביב רק חושך וקור.

זה קורה. ימימה אומרת: "מותר לעשות שגיאה, רק מלאכים שלמים" אי אפשר להיות תמיד בדיוק. לפעמים המצבים חזקים יותר. במצבים מפילים אני מזהה את הדפוסים הישנים, העומס מרים ראש ומנהל אותי: התוקפנות, הכעסים, הדרישה, המאבק, המילים החריפות. לא רק כלפי הזולת, גם כלפי עצמי: למה את חלשה? איך זה קרה? איפה כל מה שלמדת? עומס מחליש ומבלבל.


חוזרת לבראשית. תיחום הטוב: מה כן? מה אני כן יכולה לתת לעצמי? אהבה, קבלה, סליחה, מקום. זה מספיק. בלי דרישה, בלי להוסיף שמן למדורה. בזמן שכזה הדיוק יכול להתבטא בלתת לעצמי את הזמן הדרוש כדי להחזיר לאט לאט את הנשימה, לחכות לשקט שיגיע. הוא יכול להיות זיהוי הדפוסים הישנים כעומס והבנה שזו לא אני המתוחמת. הדיוק יכול להיות קליטה וזיהוי של המצב, התבוננות. עדיין בלי הבנה, עדיין בלי עשייה. הסכמה לא לעשות. המתנה להבנה, המתנה להתחזקות. יודעת שהמהות גם ממתינה. היא שלי, היא בתוכי והיא תענה, כשאוכל לשמוע.

בינתיים נושאת תפילה ובקשה לכוח ולסבלנות, מודה על מה שיש ומקיפה את עצמי בטוב ככל המתאפשר.

"לא ביקורת עצמית אלא גמישות, לא כעס אלא יודעת לקבל את שגיאותיה ושגיאות אחרים ולסלוח."



0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול