בחירה

היא שלחה לי הודעה: "אני לא אבוא. אני באמת מצטערת אבל זה לא מסתדר, יש לי משהו אחר. באמת סליחה, אני מקווה שאת מבינה."

אבל אני לא מבינה.

לא מבינה את ההחלטה שלה, את סדר העדיפויות, את המקום שאני נמצאת אצלה.

אני נעלבת. נעלבת שאני לא הנבחרת. שאני לא החשובה.

הילדה הדחויה צועקת את כאבה, ואני בוכה אתה. הלב, שהיה פתוח בשמחה, טורק את הדלת וננעל. יאללה בסדר, מי צריך אותה בכלל!

הלב נסגר ואני נשארת עם הכאב והרגשת הדחיה, עם העלבון, עם תחושת החסר ועם העצבות. ועכשיו מה? מנין יבוא עזרי?

עזרי מגיע ברגע בו אני מזהה ששוב אני תלויה באישור החיצוני. ששוב אני נותנת לעצמי ציונים, ציון נמוך, לפי מעשיו של מישהו אחר. שוב השקט שלי נמצא בידיים, במילים, במעשים של הזולת.

ברגע הזה, בו אני מזהה את ההחסרה שאני עושה כלפי עצמי נגמר העלבון. אני מבינה שאני שופטת את השנייה עפ"י התפיסה שלי, עפ"י המציאות שלי, עפ"י הדרך בה אני רואה את הדברים, והיא- יש לה את הדרך שלה. את הידיעות שלה, את היכולת לעשות את הבחירה הנכונה עבורה.

אני לא יודעת מה סיבת ההחלטה שלה והיא גם לא חשובה, מה שחשוב הוא להבין שהבחירה של מישהו אחר היא לא כנגדי. הבחירה שלו במילים, במעשים, בנתינה או באי הנתינה קשורה רק אליו ולא אלי.

הבחירה שלי היא ב:מה לשמוע, ב:איך להגיב, ב:איזה מקום אני רוצה להיות.

שומעת קודם כל את כאב הילדה הדחויה שבי. האם אני משתכנעת ממנה? או האם אני מבינה שזה כאב מילדות, אולי אפילו עבר אלי בירושה מהוריי? האם אני מבינה שזו צלקת משנים ולא פציעה טרייה. האם אני מסוגלת לחמול על הילדה שכואבת? לסלוח לעצמי על שאני עוד נושאת את הכאב הזה?

וכיום, עכשיו, ברגע זה: האם אני רוצה להמשיך להיות שם נושאת כאב ותסכול, או שאני מוכנה לבחור דרך תגובה אחרת. דרך שמקבלת את מה שקורה.

בלי לנסות להבין, בלי לנתח, בלי לעשות טבלאות של ניהול חשבונות. בלי דרישה ובלי כעס.

היא בחרה. היא לא תבוא. זה הדיוק שלה.

אני אהיה במקומי, אעשה את שתכננתי, בדיוק שלי, באהבה וברצון.

תודה רבה להבנה המנחמת, לסליחה המחבקת, למציאות שמלמדת, לעכשווי שתמיד מחזיר אותי לטוב המתאפשר.