בובה על חוט

הנה בא הבוקר, הוא כחול ומאיר עם ריח הדרים באוויר, יש מים חמים וקפה עם ניחוח נעים, יום נהדר מתחיל, אני שמחה. הנה בא הפקק בכביש, והאיש החצוף שחתך אותי מימין, והטלפון ששכחתי בבית והבוסית שעשתה לי פרצוף. אני עצבנית. הנה בא הערב, הבית הפוך ואני צריכה לכתוב הרצאה, החביתה נשרפה והילדה צריכה להביא למחר עוגה. אני בדיכאון.

הנה אני, מחוברת למצבים, שמעלים ומורידים אותי כמו בובת חוטים. מנענעים אותי מצד לצד, חובטים אותי על הרצפה או מעיפים אותי גבוה לשמים... הצלחה בעבודה- שימחה גדולה מישהו ביטל פגישה- נופלת לקרשים קיבלתי שיחה מרגשת- אני צוהלת הילדים צורחים- אני בהתמוטטות עצבים כמו בובת חוטים- לא מתאמצת, לא בוחרת, לא מכירה, לא מבינה: מתוך מה אני פועלת? שנים התנהלתי כמו בובת חוטים. היה לי די נוח, לא אחראית על כלום: שימחו אותי, עיצבנו אותי, הבינו אותי, העליבו אותי, ידו הגדולה של האוחז בחוטים ("המצב") היא הקובעת. אני רק מבצעת.

עד שאי אפשר יותר. עד שמגיע הרגע שבו אני מפסיקה להסכים, מפסיקה להיות מובלת, לא מסכימה יותר לסעור כל כך ולבכות כל כך ולהצטער כל כך בלי שליטה, בגלל "המצב". ואז אני מחליטה: מעכשיו אני מפסיקה להסכים שמישהו אחר ישלוט על שמחת הלב שלי, על הרצון שלי, על המקום שלי. מפסיקה להסכים לא להבין, לא לדעת, לא להיות. מגיע הרגע בו אני מחליטה להשתחרר מהחוטים, מחוטי הסבך הנלחמים בי ומסבכים אותי. מחליטה להיות אני. ברגע זה, רגע הזיהוי, הכול נעצר. הסערה שוכחת, אני מתקרבת לעצמי ולומדת לזהות: אני קמלה בגלל שמישהו ייבש אותי? מוצאת בתוכי את מקור המים שלי. אני רותחת בגלל שמישהו שכח אותי? מחפשת בתוכי את האמת המקררת. אני צוהלת בגלל שמישהו חייך אלי? לומדת לחייך ככה אל עצמי. אני מנוהלת ע"י מצבים? מחפשת את המהות הפנימית שתנהל את המצבים בחזרה. ברגע שאני מזהה ועוצרת- למצב אין יותר כוח, הוא הופך לסתם עובר ושב ואני מתחזקת. מחזקת את כוחי, מייצבת את מקומי, מגדילה את הבנתי, מנהלת את חיי. לא בובה ולא חוטים. יודעת מי אני, מתחזקת על מקומי, מנתבת את דרכי, בפתיחות, בחופשיות, בחיבור לעצמי.

הנה בא הלילה- אני כותבת, אני אוהבת, אני נרדמת.


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול