באה מאהבה

חופש גדול. כולם בבית. המטבח עובד נון סטופ. כלים בכיור, מקרר ריק, טפטופים על הרצפה. מגבות זרוקות באמבטיה. אני רעב, מה יש לאכול? בא לי מים! אוף משעמם לי, אפשר לבריכה? אפשר ארוחה? אפשר אבטיח? אפשר ארטיק? אפשר להשתגע. אפשר להשתגע כי הכול נשמע כמו דרישה, כמו דברים שאני חייבת מוכרחה, צריכה. מתוך מקום של אין ברירה, הכול סוגר עלי, הדרך חסומה. מלימודי ימימה אני יודעת שאם הדרך חסומה סימן שפגשתי בחסימה. חסימה שנמצאת בתוכי. "מי שמקדם חסימה ימצא חסימה לפניו" כשאני פועלת דרך החסימה הכול נראה קשה, מעיק, מתסכל, עונש. החופש הגדול הוא עונש, הילדים הם עונש, מלאכות הבית הן עונש, וחום יולי אוגוסט זה החמרה בעונש. אבל זו לא המציאות. זו הסתכלות אשלייתית. הסתכלות דרך חסימה ברגש, חסימה בהבנה, חסימה ברצון. חסימות שמקורן בעבר, בילדות. בחוויות של פעם, בדוגמאות של פעם, בפרשנות של פעם. חסימות שמסתכלות על המציאות ממקום של קורבן, ממקום מאוכזב, ממקום של התרחקות. "מה אני פראיירית?" "מה אני המשרתת שלכם?" מה אני עובדת בשבילך?" "למה רק אני עושה משהו בבית הזה?" זהו דיבורה של החסימה . זהו דיבור של ילדים. הגיוני שנשמע אותו מפי ילדינו, ככה מדברים ילדים. ואני? גם אני חוזרת לדבר כמו ילדה. העומס מחזיר אותי לילדה של פעם, שנאבקת על מקומה, שמחפשת אישור לקיומה, שצריכה להראות חזקה. העומס מרחיק אותי ממי שאני היום. אישה עם יכולת נתינה, יכולת בחירה, יכולת הכרת הטוב, יכולת הימצאות בטוב. כשאני נמצאת בטוב שבי, כשאני מסכימה להיות בטוב הזה, הראיה משתנה וההקשבה משתנה. אז מגיעה ההבנה. הבנה שאני לא חייבת כלום, שיש לי את כל הברירות שבעולם, את כול היכולות שבעולם. הבנה שהכעס והדחייה נובעים מתוכי, ואני יכולה לוותר עליהם. "כשהחסימה בקשב מתחילה להשתחרר, גם החסימה בלב בהבנה ובנפש תשתחרר" עכשיו אני יכולה לבחור. לבחור לבוא מאהבה.

כשאני באה מאהבה אני לא מקשיבה לדרישה, אני מקשיבה לאפשרות. לאפשרות להגיד כן, לאפשרות להגיד לא. אז אני אומרת כן בשמחה. אני עושה בקלות, אני נותנת עם לב פתוח. אני עושה למעני: נעים לי שהבית שלי יהיה נקי ומסודר, טוב לי להכין ארוחה טעימה לילדיי, שמח לי שאני מסיימת את המשימות בעבודה. אני מסכימה להיות לטובתי. וכשלא נכון לי אני אומרת לא בשקט. אמירת הלא לא תהיה כועסת, לא תהיה מאשימה, לא תיצור מריבה. כי גם לא אפשר לומר מאהבה. "עכשיו אני לא יכולה" "היום זה לא מתאים" "בואי נחכה עם זה" "אולי אתה יכול לנסות?" כשאני מחוברת להבנה שלי מגיעה שעת רצון, הרצון מגיע. כשאני מאפשרת לו לבוא בטוב, להיות מחובר להבנה מה טוב לעצמי, להיות מחובר לרגש טוב לקיומי, מתוך הקשבה, הוא ממש מגיע. ואז אני מוצאת את התשובה הטובה. תשובה המגיעה מהבנת הלב, הכן יהיה כן והלא יהיה לא. בלי נקיפות מצפון, בלי רגשי אשמה, בלי היסוס, בלי כעס. מסכימה להיות אני. שמחה בקיומי. מודה על הניתן. מברכת על הקיים. "כמה שהיא יפה, אור על פניה נח ורואים עליה שהיא באה מאהבה"

שנצליח לבחור באהבה, ושיעבור חודש אוגוסט/ חודש אב קל על כולנו.


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול