בחודש ניסן, ראש וראשון לחודשים, אני מוזמנת לפגוש את החרות שלי פנים אל פנים: מי את חרותי, איך את נראית, איך את מרגישה, מה המשמעות של לחיות איתך את חיי? בחג הפסח הזה אני מוזמנת לזהות, להיזכר, ולתרגל את חיי כבת חורין. בשבוע האחרון שאלנו בקבוצות הלימוד: מאיזו עבדות השתחררתי? כשדיברתי מתוך הקשב לעצמי ולא למה שאולי השני ירצה לשמוע- השתחררתי מהצורך לרצות ולהתנחמד. כשפעלתי מתוך דיוק ברגע ועשיתי את הדבר הנכון- השתחררתי מהפחד ממה יהיה. כשזיהיתי כעס שמתעורר, תיחמתי אותו וחזרתי למקומי- השתחררתי מהעבדות לרגשות ילדיים שניהלו אותי. אָת חרותי- המאפשרת לי מקום נרחב, המון אפשרויות בחירה, עשיה חדשה, הסכמה והתקרבות, מה עלי לעשות כדי לזכות בך? חרות היא באמת זכות וכדי לזכות בה יש לעשות עבודה. עבודה של הכרה, של נוכחות, ושל הבנה איך המערכת שלי מתנהלת. אני לומדת לזהות את המקומות שבהם אני אחוזה, עובדת רצונות לא מתאימים ורגשות לא רלוונטים. לומדת לזהות את המחשבות המעבידות שלי: את צריכה להיות יותר טובה, את מוכרחה להראות שאת יכולה, את חייבת לעשות עוד משימה. את הצודקת, את הקורבן, את החלשה, את היודעת, את הזנוחה, את הכל יכולה. כל כך הרבה קולות המעבידים אותי בפרך ולא נותנים לי מנוחה. ההסכמה לראות אותם כלא רלוונטים יותר לחיי, כלא נכונים לי יותר, כמעקבים את צמיחתי היא הצעד הראשון לחרות. ואז גילוי מקומות חדשים בתוכי, מקומות שיכולים להקשיב, שרוצים להתקרב, שמבקשים מנוחה,שנותנים מקום. משם הדרך לצאת לחופשי, משם אפשר לגלות עולמות חדשים ואולי אפילו להגיע אל הארץ המובטחת. "שלח את עמי", ביקש משה מפרעה. ואני מבקשת: שלח לי הבנה שקטה, שתשלח ממני את קולות העבדות מפעם. בחג הפסח הזה אני מאחלת לכולנו שנדע להתחדש בהסתכלות אחרת, בהקשבה אחרת, במציאת דרך חדשה, ללא הידיעות המעכבות והרגשות החוסמים מפעם.
"את חירותי, שמרתי לי אותך כמו כוכב בסער.
את חירותי, עזרת לי לעמוד בכל כאב וצער.
ולצעוד בדרכי גורלי, עד תבוא גם עליי השלכת
ולרקום חלומות על קרני הלבנה, וללכת ללכת." (ז'ורז' מוסטקי/ יורם טהרלב)
חג חרות שמח.
Comments