את מתנה

"לא עשיתי שום דבר מיוחד, רק מילאתי את תפקידי. הייתי מה שאני, נחמדה, אדיבה, קשובה. לא התאמצתי מדי ולא השתדלתי. ואז הוא אמר לי "את מתנה". הופתעתי. לא התכָּוָונתי, לא התכּוננתי, פשוט הייתי אני, כמו שאני בעבודה. וזה הכול." (מלאכה של לומדת) להיות מה שאני וזה הכול. לא לזייף, לא להפריז, לא להתאמץ, לא לחפף ולא להתחנף. להיות מה שאני בשלמות ובפשטות, זו המלאכה. כשאני שם, זה באמת הכול, אני נמצאת שם כולי, בטוּבי, ביכולתי, בשמחתי. אז אני מתנה. פתאום מגיע אדם זר ורואה אותה, את המתנה הזו. כמה זה מרגש זה שמישהו אחר רואה אותה, את המתנה שאני. רואה באמת את המהות הטובה שנמצאת שם, מאחורי התפקיד. רואה לא רק את המורה שאני, או המרפאה, או המוכרת או המהנדסת. רואה ומשקף לי את מתנת קיומי לעולם. ואני? האם אני יודעת לראות את זה? האם אני מכירה את המתנה שהיא אני? האם אני בעצמי נהנית מהמתנה שאני? לא תמיד. לבד זה לא כל כך פשוט, וממישהו אחר זה תמיד מפתיע. למה זה כ"כ מפתיע? למה זה יוצא דופן? למה זה אפילו מביך לשמוע? כי לרוב המתנה הזו עטופה. עטופה מתחת לשכבות של רצון מופרז (רצון להיות יותר, רצון להיות כמו, רצון לשאת חן), או מסתתרת תחת ערמות של חשש והחסרה (שלא ידעו, שלא יגלו, שאני בסה"כ...), מטושטשת תחת הררי "זה כלום וזה לא נחשב." אורה מועם, כוחה נחלש. המתנה שהיא אני, לא מורגשת, לא מרגישה, נאלמת. אבל מספיק רגע של חוסר תשומת לב (של העומס), של חוסר הפרזה בהשתדלות, של שקט פנימי שמתקיים, וקליפות של עטיפות מיותרות מוסרות והמתנה שאני פשוט עולה וכובשת. כל הטוב שבי מתקיים במידתו, משמח את השני במידתו הוא, האור מתפשט והכל נהיה קל. כי מתנה אמיתית לא עולה ביוקר ולא קשה להשגה. מתנה אמיתית היא זו שניתנת בחיוך, ביד מושטת, בעין טובה, בהכרת טובי, בהכרת טובך. "את מתנה" נאמר ללומדת, וגם את ואת ואתה. בשקט, בהתבהרות, בהתקרבות. נהיה המתנות שנועדנו להיות. "כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו"


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול