את לא אמיתית

מה היית עושה אם היית מגלה, במקרה, שחברה שיקרה לך? שחבר סיפר לך סיפור לא נכון? מישהו קרוב לך, שאת מאמינה לו ובו, דיבר איתך ופשוט שיקר בלי להתבלבל.

איך היית מגיבה?

האם היית כועסת? נעלבת? מתקשרת לסגור חשבון? לא מדברת איתה או איתו לעולם? מבררת את העניין? מוחלת על העניין?

לפגוש בשקר זה עבורי כמו לפגוש סטירת לחי. זה לא צפוי, לא ברור, לא מוצדק ומגיע מחולשה של הצד השני. האדם המשקר חושב שהאמת שלו לא טובה מספיק, שהיא מחלישה אותו, שהיא מראה צד לא יפה שלו.

האדם שמשקר לי מתבייש במה שהוא או מבייש אותי. אולי הוא חושב שאני לא מספיק חזקה כדי לשמוע את האמת, לא מספיק מבינה, לא מספיק יודעת.

האדם שמשקר חושב שהאמת שלו לא טובה מספיק וגם מאמין למחשבה שלו. האדם שמולו לא יכול לשנות לו את המחשבה. השקר לא מראה על מהות הקשר או על חסרונותיו של זה ששיקרו לו, השקר רק מעיד על בדידותו של המשקר.

אני גיליתי שקר כזה, ממש במקרה. משיחה אקראית עם חברה גיליתי שמישהי, חברה קרובה, שיקרה לי, ממש ביודעין.

התגובה הראשונה שלי היתה הפתעה, אח"כ חשבתי שאולי לא הבנתי, התחלתי לפקפק בעצמי. אח"כ הופיע הכעס, העלבון, המרמור ו"הלמה היא עשתה לי את זה", מה הבעיה להגיד את האמת.

ואז הגיע ההבנה: בעיני האמת עדיפה אבל כנראה שלה יותר נוח להציג מצג שווא מלהסביר מצב מורכב. אולי בעיניה השקר הופך לאמת אם היא אומרת אותו מספר פעמים. הבנתי שהשקר שלה היה המצב הכי נוח לה באותו רגע.

את הכעס, העלבון והמרמור החליפו קבלה והשלמה. זו היא, זה מה שהיא רוצה להציג, זו החולשה שלה. אין לי יכולת לתקן אותה, לחזק אותה או לגרום לה לחשוב אחרת.

הכאב של סטירת הלחי חלף, ההפתעה נעלמה ונשאר רק צער שגם הוא בהדרגה התחלף בהשלמה. זו האמת, זו החברה, אני מקווה שאני לא אעמוד אף פעם במקומה.