את יודעת

שוב אני שומעת לא. לא מפתיע, לא לא צפוי. שוב מגיע העלבון הצורב. לא? מה אני לא טובה, לא ראויה, לא רצויה? העלבון גורם לי להרגיש עלובה, הרגשת דחיה מתפשטת בכל גופי ומפעילה מחשבות של דחיה על השני. אני לא ראויה? הוא לא ראוי, הוא לא מספיק טוב, מי רוצה אותו בכלל. הלוואי ויפגע, הלוואי וירגיש רע לפחות כמו שאני מרגישה. ילדה ילדה ילדה, כל כך עצובה, כל כך בודדה. הבדידות והעצב משתלטים אך לצידם נשמע קול נוסף: לא טוב לך הכעס הזה, לא טוב לך הצער הזה, בואי כבר הביתה, ילדה קטנה. בואי חזרה אל הלב החם שלך, אל הנתינה הטובה שלך, אל הטוב שלך שמחכה לעטוף אותך. התרחקי מהמקומות הצרים, הקרים, האפלים. אין לך מה לחפש שם, לא תשובה, לא הבנה וגם לא נקמה. תניחי לכעס, לאשמה, לדרישה, להפרזה. תנוחי. תנוחי בידיעה שאת תמיד ראויה, ראויה לטוב ביותר. הטוב ביותר עבורך הוא להיות טובה עם עצמך, מוחלת, סולחת, מקבלת. תנוחי ותחזרי לשקט בידיעה כי הכל כבר קיים בך, הכל נמצא: מקום, אהבה, שמחה, הכרה. תישארי בשקט שלך שמכיר את המידה שלך, שיודע מה הכי נכון לך עכשיו. מה לעשות? להמתין? לענות? לחכות? להיות. להיות מה שאת יכולה. לזכור מה מחזיר אותך לאיזון, מה מחזק אותך. זה תמיד מבפנים, זה תמיד אצלך, זה תמיד קיים. את יודעת.