וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהוָה פרשת בהר עוסקת ברובה בדיני שנת שמיטה ושנת היובל. שאר הדינים שבה נוגעים בדיני צדק סוציאלי. צדקה, תמיכה באביונים, עזרה לחלשים ולעניים ונתינה של חסד.
לאחר שבפרשה הקודמת שמענו מה הם ימי החג והמועד של בני ישראל, באה פרשה זו ומצווה אותנו על השָבָּת של האדמה. לאדם יש יום מנוחה ביום השביעי, לארץ יום מנוחה בשנה השביעית. ביום השביעי אנחנו מצווים לנוח, להניח לעשייה וליהנות מהבריאה. היום השביעי בא להזכיר לנו שאפשר גם לא לעשות, לא לשנות, לא לפעול, אפשר להניח ולנוח. והכול בסדר. בשנה השביעית אנחנו מצווים להניח את עבודת האדמה. השנה השביעית באה להזכיר לנו איך נראים החיים כשאנחנו לא בעלי הבית, כשאנחנו לא מנהלים את העניינים. היא באה להזכיר לנו מי פה בעל הבית האמיתי. לאחר שבעה מחזורים כאלה, בשנה החמישים מגיעה שנת היובל וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל-אַרְצְכֶם וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל-יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל-מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ. יא יוֹבֵל הִוא שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּהְיֶה לָכֶם לֹא תִזְרָעוּ וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת-סְפִיחֶיהָ וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת-נְזִרֶיהָ.
שנת החמישים היא שנת הדרור, הקרקעות חוזרות לבעליהן המקוריים, האנשים שעובדים במקומות רחוקים או עבור אנשים אחרים חוזרים למשפחותיהם, כל דבר חוזר למקומו, הכול חוזר לבראשית. ובבראשית, למי שייך הכול, מי ברא את כל מה שיש פה? אליו חוזרות הקרקעות, היבול, הזכויות. בשנת החמישים אנחנו מצווים לוותר על כל מה שהחשבנו כשליטה בחיינו, על כול מה שהכרזנו כשלנו: כל מה שלקחנו מאחרים, כל האנשים שאנחנו מחזיקים תחתינו, כל הרכוש שלנו, כל זה לא שלנו. כל מה שיש לנו באמת זה את עצמנו, וגם זה עד שיבוא יום פרידה. כשאנחנו מתבקשים להחזיר את כל מה שקראנו לו שלנו, אנחנו יכולים גם לשחרר את כל מה שהבנו עד היום, כל מה שחשבנו שהוא הנכון והצודק והאמת המוחלטת. יש לנו הזדמנות לנקות את המחשבות והידיעות והדעות ולתת דרור גם למחשבות. אולי, כשאהיה נטולת רכוש וחובות, אוכל לראות דברים אחרת? אוכל להבין אחרת? אוכל לחיות אחרת? הפרשה מזכירה לנו שני דברים חשובים: היא מזכירה את הזכות לנוח. לכולם הזכות הזו, לאדם, לבהמה, לאדמה. זמן מנוחה הוא זמן התמסרות למה שקורה, לא מתנהלים לפי שעון, לפי יומן, לפי הספקים. מניחים ומתמסרים. והיא מזכירה גם את החובה לשחרר, את איסור האחיזה בחומר. בעצם, אומרת לנו הפרשה, אתם זמניים פה, אתם באים והולכים, אתם עושים את פועלכם, את מיטב יכולתכם ובאיזהו שלב, זמן שלא אתם בוחרים, אתם חולפים מן העולם. והאדמה נשארת, והעצים נשארים, והמעיינות נשארים. אתם רק אורחים פה. אז תתנהגו בהתאם. תהיו אורחים מנומסים וסלחנים. תהיו אורחים נדיבים ורגישים, תהיו אורחים שבאים לשמוח מהביקור, שמודים על מה שמוצע להם, שלא מקטרים על מה שלא. תהיו אורחים שמודעים לזכות הגדולה שיש להם לחיות, לפעול, ליהנות מהשפע של העולם הזה. תהיו אורחים רגועים. אורחים שלא שואלים את המארחים: אתם בטוחים שיהיה מספיק אוכל למחר? אין לכם מה לדאוג, הפרשה מסבירה, גם כשתנוחו ותשחררו ותרפו מהעבודה הקשה, יהיה שפע למחר. כי המארח הגדול, זה שמחליט פה על הכול לא ישאיר אותנו ללא ברכה. כִּי-לִי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. אתם עבדיי, אומר ה', אני לוקח מכם את רכושי כל שבע שנים כדי להזכיר לכם זאת ואני מבטיח לדאוג לכם כל הימים. השבוע הפרשה מזכירה לי את שברירותם של החיים, את הארעיות שלי ברגע, את חוסר השליטה שלי בעולם הזה ועם זאת מזכירה לי שיש מי שדואג לי, שהברכה מצויה, גם היא לרגע נסתרת מהעין, ושבין המעשים, המילים והנשימות, נמצא רווח והוא חשוב לא פחות.
שתהיה שבת של רווח, שבת שלום
Yorumlar