אם אין אני לי...

אם אני לא אדאג לי- מי ידאג לי?

אם אני לא אכין לי- מי יכין לי?

אם אני לא אתן לי- מי ייתן לי?

"אם אין אני לי- מי לי". אמר הלל הזקן במסכת אבות.

כביכול, זה נשמע המשפט הקורבני המושלם ובקלות אפשר לחוות כך את העולם: אני לבד מול כולם.

זו חווית חיים קשה ומדכאה. חוויה שמכניסה למתח ומצוקה. חוויה שהופכת את חיים למעייפים ומחלישים.

אבל אם זה באמת נכון?

אם אני באמת היחידה שיודעת מה אני רוצה?

היחידה שיודעת מה טוב לי? איך טוב לי? מתי טוב לי?

מה זה נותן לי?

ידע זה כוח. כשאני יודעת את כל זה על עצמי זה יכול לחזק אותי, לא להחליש.

זה יכול לחבר אותי, לא לפזר.

אם אין אני לי- אין לי.

אני היא החיבור ביני לבין העולם. אני חייבת להיות לי כדי שיהיה לי.

כדי שאדע להגיע לאן שאני רוצה, לקבל מה שאני רוצה ממי שאני רוצה.

אני האחראית למעשיי בעולם הזה, לרגשותיי, לטוב שאני מקבלת ונותנת.

וזה לא סוף הפסוק. הלל הזקן המשיך ושאל: "וכשאני לעצמי- מה אני? ואם לא עכשיו- אמתי?"

וכשאני לעצמי- מה אני? כשאני פונה לעצמי, מתייחסת לעצמי, מה אני לעצמי? האם אני לטובתי או לרעתי? האם אני בעדי או נגדי? האם אני רואה את ערכי או ממעיטה בו?

"ואם לא עכשיו- אמתי?"

עכשיו. זה הזמן היחיד שיש. עכשיו זה הזמן הקובע. עכשיו אני בעדי או נגדי

עכשיו אני רואה את השני כטוב אלי או כמנוכר אלי. עכשיו אני שמחה או מתוסכלת. עכשיו זה הזמן לעשות משהו בשביל זה.

מה לעשות? מה שאני יכולה.

להיות אקטיבית, להיות פסיבית. לקבל, לשנות. לעבוד, להמתין.

להסכים. להסכים, להסכים.

אם אין אני לי- הכל מתרחק ממני.

מזמינה את עצמי לתת לי יד ולהיות לעצמי, מה שמתאפשר לי כרגע.


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול