אין שמחה כהתרת הספקות

ידיעה זה כוח, כך לימדו אותי. ידיעה זה ביטחון, זה שליטה, זו הדרך להצלחה.

לימדו אותי שאני צריכה לדעת: מה אני רוצה, מה אני יכולה, מה אפשר, מה נכון, איך, כמה ולמה. לימדו אותי שחשוב שתהיה לי תשובה, שאז הכל פשוט וברור.

ואם אין לי?

אם אני לא יודעת, אם התשובה היא לא בידיי, אם המצב לא בשליטתי, אם יש הפתעות, שינויים, דחיות, ביטולים, גשם, שמש, שריפות בדרום, הצפות בצפון? מה אם כל אלה ועוד לא מאפשרים לי לדעת?

ומה אם גם בתוכי המצב לא בשליטתי, מה אם אני לא יודעת בעצמי? אם אני עדיין מהססת, לא בטוחה, רוצה ולא רוצה, מתלבטת, מתבלבלת? מה אז?

המקום של הספק הוא כמו חפרפרת מכרסמת. חופר, חופר וחופר, מכרסם ומכרסם בשקט שלי, בביטחון שלי, במקום האישי שלי.

כמו חפרפרת הספק נמצא מתחת לפני השטח ומתקדם בנחישות יותר עמוק ויותר עמוק, משאיר אחריו שובל של חוסר שקט, בלבול וחוסר בטחון.

ידיעה זה כוח, ואם אני לא יודעת- אז אין לי כוח? לאו דווקא.

אם אני לא יודעת בדיוק מה לעשות עכשיו, אני כן יודעת משהו אחר.

אם אני לא יודעת בדיוק מה אני רוצה בעניין אחד, אני כן יודעת מה הרצון בעניין אחר.

אם אני לא בטוחה במקום אחד, אני כן בטוחה במקום אחר.

כשאני לא יודעת, כשאני רחוקה מהתשובה הפנימית, כשהמצב החיצוני משאיר אותי בחוסר וודאות, אני מוזמנת להתחבר לדברים שאני תמיד יודעת.

מה אני יודעת?

אני יודעת שכשאני מחוברת לטוב, אני שמחה.

אני יודעת שכשאני עושה טוב, אני שמחה.

אני יודעת שכשאני לא נמצאת בדרישה, אני שמחה.

אני יודעת שכשאני מקבלת את המציאות, אני שמחה.

אני יודעת שכשאני לא מחפשת תשובות, אשמים או הצלה מבחוץ, אני שמחה.

אני יודעת איך להיות שמחה. וכשאני שמחה, אין שום ספק. הלא -ידוע לא חשוב. מה שחשוב הוא שעכשיו, ברגע זה, במקום הנוכחי, אני שמחה. שמחה מכוחי, מטובי, מיכולתי לתת לעצמי, מהמתנות שבורכתי בהן, מהשפע שעומד לרשותי.

השמחה מֵתִירה את הספק, השמחה מייתרת את הספק, השמחה מאפשרת לי לסלק את הספק.

מותר לא לדעת. מותר לא להחליט. מותר להיות באפלה.

תמיד תמיד יש משהו בתוכנו שיודע על הרגע הזה. וזה כל מה שצריך.

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. פּוֹקֵחַ עִוְרִים, מַתִּיר אֲסוּרִים, זוֹקֵף כְּפוּפִים.