איך לא להתכווץ

תנשמי, תרגעי, תקבלי, תודי, תנוחי, תנשמי שוב, תראי כמה טוב, ואל. אל תצאי, אל תגעי, אל תתקרבי, אל תתחבקי, אל תדבקי. תנשמי. זה המסר שמתקבל בשבועות האחרונים. מסר שמבקש להרגיע, להתריע, לעזור לעבור את הימים האלה, ימים לא שגרתיים. יש הרבה הזמנה לרוגע ולשקט אבל צריך להיזהר, להיזהר שההרגעה לא תהפוך להשתקה, שהצמצום לא יהפוך לכיווץ, שהקָבָּלה לא תהפוך לחוסר עשיה. צריך לשים לב איך בתוך כל האיסורים והדרישות, ההגבלות והקבלות, לא אאבד את הקשב לעצמי. מה אני רוצה? מה אני צריכה? מה אני אוהבת? אני אוהבת לזוז, לדבר, להתבטא, זמן לעצמי, זמן חברתי, לנוע במרחב, בטבע, להתמלא מהיופי של האביב, לפרוק את האנרגיה, להרגיש חיה.

בימים האלה שמבקשים ממני לצמצם פעילות אני מתעקשת לא לכווץ את עצמי. אני מבקשת למצוא את המקום שמאפשר לי מרחב פנימי, להשמיע את קולי, להיות קשובה. ימימה אומרת לי: "הבחירה בטוב מאפשרת לך את מרחבו בנחת, בשקט, בחוסן". בתוך כל הצמצום החיצוני יש מרחב, מרחב פנימי. שם שום דבר לא עוצר אותי, שם מותר לי, שם נמצא החוסן הפנימי שלי. הצמצום החברתי שנגזר עלינו מכניס אותנו למקום צר פיזית ועלול להכניס אותנו גם למקום צר בנפש. האם אני יכולה לצמצם פעילות ולהשאיר את מקום נרחב ופתוח פנימה? בימים אלה אני מחפשת את הדרך לשמור על חוסנו של הגוף מתוך חוסנה של הנפש. על מקום אישי חופשי, מאפשר, משתייך. עפ"י החשיבה ההכרתית זה אפשרי, תמיד ובכל מצב. דרך הבחירה בטוב, דרך רגש אמיתי ואוהב לקיומי, דרך ההסכמה להיות לגמרי אני. שוב חוזרות אלי המילים מתוך מזמור לכה דודי: לֹא תֵּבֹשִׁי וְלֹא תִּכָּלְמִי, מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי וּמַה תֶּהֱמִי, הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי, כִּי בָא אוֹרֵךְ קוּמִי אוֹרִי, עוּרִי עוּרִי שִׁיר דַּבֵּרִי, כְּבוֹד יְיָ עָלַיִךְ נִגְלָה בָּךְ יֶחֱסוּ עֲנִיֵּי עַמִּי, וְנִבְנְתָה עִיר עַל תִּלָּה

מזמינה את כולנו לא לוותר על קולנו, על אורנו, על האנרגיה שבנו. בימים אלו ובאלה שיבואו עלינו לטובה וְנִשְׂמְחָה וְנָגִילָה.


צפייה 10 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול