אחרי מות- קדושים ע"ה

השבוע אנחנו קוראים שתי פרשות, פרשת אחרי מות וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי-יְהוָה וַיָּמֻתוּ. ופרשת קדושים א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם

המשותף לשתי הפרשות הוא מערכת החוקים והציוויים המוסריים והחברתיים המופיעה בשתיהן. מערכת חוקים שעניינה שליטה ביצר. בפרשת אחרי מות מוזכרות מצווות יום הכיפורים , מצוות איסור על אכילת הדם ומצוות איסור על גילוי עריות, איסור אכילה, איסור מיניות בלתי מרוסנת, איסור הנאה, איסור פעולה בלתי נשלטת: כל הפעולות הגופניות הטבעיות, המפעילות אותנו להנאה רגעית. הפרשה מעוררת אותי לחשוב: מי שולט במי, הדחף באדם או האדם בדחף? ומציעה לנו תשובה: אפשר כך ואפשר כך. כדי לשלוט בדחפים שלנו מזכירה לנו התורה: אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם-בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ. ד אֶת-מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת-חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. יש משהו חזק יותר מהצרכים הגשמיים, יש דרך להתעלות הנפש על צרכי הגוף, יש דרך שתוביל אותנו להכרה באלוהִי בחיינו. והדרך היא ההכרה במשהו גדול יותר מהצרכים היומיומיים, מצרכי הגוף, מהמקומות הקטנוניים, משהו נשגב יותר מהנאת החושים שלנו. מורתי ימימה אביטל אומרת: במה תבחרי? תבחרי בטוב. והטוב הוא לאו דווקא הדחף. הבחירה בטוב היא הבחירה ברצון המהותי ולאו דווקא בפיזי. ברצון להיות בטוב, להיות בהתקרבות, להיות שלמים עם עצמנו. אפשר לחוש זאת בתחושת הגוף והנפש לאחר צום יום הכיפורים המלווה בתפילה, בהתכוונות וברצון להתקרבות. תחושה מרגשת ומרוממת יותר מכל ארוחה שהיא.

בפרשת קדושים מוזכרים חוקים חברתיים שונים הכוללים התחשבות בזולת וחוקי מוסר רבים, בניהם: לֹא-תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה. לֹא-תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל-דַּם רֵעֶךָ אֲנִי יְהוָה לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְהוָה. מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ.

הסיומת אֲנִי יְהוָה מופיע 8 פעמים בפרשה והסיומת אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם מופיעה 7 פעמים. מה תפקידה של הסיומת הזו בתוך ההנחיות להתנהגות חברתית נאותה? הפרשנים מסבירים שההתנהגות החברתית- מוסרית המצווה עלינו אינה עניין של רצון טוב, לב טוב ומעשה טוב. מעשים אלה אולי אפילו נוגדים את טבע האדם (שהוא, כזכור, רע מנעוריו...) כי מדוע שאוהב לרעי כמוני? ואם רעי הוא רָע, ואם מעשיו פגעו בי? ואם אחי עשה לי עוול גדול האם אפשר שלא אשנא אותו בלבבי? ומדוע שלא אקלל חרש? גם ככה הוא לא שומע.... החזרה הרבה על אֲנִי יְהוָה באה להדגיש שמילוי המצוות הוא עבודה רוחנית, הבאה כהתגברות על היצר, על טבע האדם, מילוי המצוות היא מצוותי, זו עבודת השם שבי. התעלות מעל הרגשות הראשונים. כדי להתעלות מעל הכוחות היומיומיים המפעילים אותנו, מעל הרגשות הבסיסיים של תאווה, שנאה, קנאה, אהבה עצמית, צריך כוח חזק יותר. הכוח שמציעה לנו תורת ישראל הוא כוח האמונה. אמונה שיש ערכים נשגבים יותר, אפשרויות נעלות יותר, התקרבות גדולה יותר מאשר ההתקרבות של היצר. התקרבות דרך האהבה, דרך האמונה, דרך הנתינה, דרך קבלת מצוותי במעשי היומיום. דווקא דרך מערכות היחסים שבחיי,דווקא במקומות שבהם אפשר להסתיר ולהעלים עין ולרמות- דווקא שם אפשר להתקרב אל הקדושה. וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. דרך הצנעה, דרך הרגישות, דרך האיפוק, דרך ההבלגה, דווקא במקומות הפחות מקובלים- נוכל לגלות את הקדושה בתוכנו, את הקדושה בעולמנו. השבוע הפרשה מציעה לנו דרך חדשה להסתכל על מצוות שבין אדם וחברו. לא רק למען השני, לא רק כי כך מקובל במדינה מתוקנת וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן-הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי. אלא גם דרך להתקרבות אל הקדושה שבחיי.

השבוע אני מתפללת שאדע להתעלות מעל מרכיבי הנפש הארציים, המשכנעים, המורידים, ואגלה את איכויות ואהבת- לרעי ולעצמי. שבת שלום.

0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול