אחיזה

"האוחזת באחיזתה למעשה מצרה הבנתה"

בהתפתחות של ילדים יש תמיד שלב שהילדים עושים קפיצה וההורים נשארים מאחור.

זה קורה בתינוֹקוּת (כשהילד כבר יודע ללכת אבל אנחנו רגילות לשאת אותו)

ביָלדוֹת (כשהוא מסוגל להתלבש לבד ואנחנו מלבישות אותו)

בנָערוּת (כשהוא כבר מסוגל לאחריות ואנחנו עוד מנהלות אותו)

ובבגרות (אכלת? ישנת? לקחת סוודר?)

זה לעולם לא נגמר. תמיד נישאר אוחזות קצת בילד שהיה לנו.


גם בהתפתחות אישית זה קורה.

אנחנו מתפתחות ומשתנות, אבל בזיכרון שלנו אנחנו כמו פעם.

ביום ההולדת שלי ברכו אותי חברות: שתמשיכי לחייך.

אם הייתי צריכה לתאר את עצמי, המילה "מחייכת" לא הייתה מופיעה ראשונה. גם לא שלישית.

אבל מסתבר שאני מחייכת.

הברכות של חברותי שיקפו לי את השינוי שחל בי.

קיבלתי הזמנה להפסיק להיאחז ברצינות ובכובד הראש ולהסכים להיות סיגל המחייכת.

למה לא?

0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול