או או

ביום ראשון, הגיעה לומדת חדשה לשיעור הראשון אליו חזרנו אחרי חופשה ממושכת. היא הקשיבה ברוב קשב ללימוד, שאלה שאלות, האירה דברים ובסוף השיעור אמרה: "עכשיו אני נורא מבולבלת. כל השנים ידעתי שאני צריכה להיות טובה, צריכה לעשות מה שמבקשים ממני, עד שנמאס לי. החלטתי לעשות שרירים, לא להיות טובה יותר. ועכשיו את אומרת לי שזה לא נכון?"

צודקת הלומדת החדשה. היא באה לקבל תשובות לשאלות, והנה, היא מגלה שיש יותר מדי אפשרויות.

צודקת הלומדת החדשה. בניגוד למה שאנחנו רגילים לחשוב, פתרון של או זה או זה לא פותר את הבעיה, אלא יוצר בעיה חדשה. וזה באמת מבלבל.

כשאני מגלה שלא טוב לי במצב מסוים, אני מניחה שיהיה לי, כנראה, טוב יותר במצב ההפוך לו. המחשבה ההרגלית אומרת: לא טוב לי השחור, אלך ישר ללבן. אבל אולי גם הלבן לא טוב לי? אולי אני בכלל ירוק בהיר? כחול נייבי? ורוד בייבי?

הבחירה האוטומטית מפספסת את כל גווני הביניים הקיימים, מפסידה את כל מגוון האפשרויות הקיימות. הרי יש אינסוף אפשרויות בין להיות טובה ללעשות שרירים. ואולי לפעמים טוב לי להיות טובה, ואולי לפעמים לעשות שרירים גורם לי לכיווץ שרירים.

אז איך מחליטים?

מקשיבים. מקשיבה לרצון.

הקשבה לעצמי מה מתאים לי בדיוק, מה הדבר שנכון עבורי עכשיו. הוא יכול להיות מה שהיה נכון עבורי אתמול והוא יכול להיות אחר לגמרי. כל האפשרויות פתוחות ואני לומדת לזהות את הרצון המדויק עבורי עכשיו.

מסכימים. מסכימה להיות.

הסכמה למה שאני רוצה להיות עכשיו. רוצה לתת לעצמי, רוצה שקט, רוצה להקשיב לאחר, רוצה ללכת, רוצה להישאר. מציאות חיינו משתנה כל הזמן וכך גם אני. לומדת להסכים להיות משתנה.

משחררים. משחררת את האחיזה.

כשאני מסכימה להיות מה שאני, כשאני מגלה את השינוי המתרחש בי, אני לא צריכה יותר להיאחז בכל מה שידעתי פעם. התשובות של פעם לא רלוונטיות, ההחלטות של פעם לא אקטואליות והידיעות שלי מפעם כבר לא עוזרות. אני נפרדת בקלות ומקבלת בשמחה אותי הקצת שונה.


7 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול